הכלכלן שלמה מעוז, הפרשן הכלכלי והפוליטיקאי המתחיל, מבטיח שאם ייבחר לכנסת "יטפל במקרקעין". דהיינו, יוריד את מחירי הדירות בעיקר על-ידי בנייה לגובה. הרעיון הזה צפוי להיתקל בשני מכשולים: האחד, כספי; כי בניית מגדלים ותחזוקתם יקרה יותר מבנייה נמוכה (ולכן המחיר למטר-מרובע לדירה במגדל גבוה יותר מהמחיר למטר-מרובע בדירות רגילות); השני, סוציולוגי; מסקרים עולה שכמעט שני-שלישים מהישראלים מעדיפים לגור בבית צמוד-קרקע עם גינה. כלומר, מעוז מציע להוריד את מחירי הנדל"ן על-ידי בנייה יקרה של דירות שהביקוש להן נמוך.
אבל נניח שהפטנט האלכימאי כן יצליח - האם זה יהיה באמת טוב לנו שמחירי הנדל"ן ירדו?
בניגוד לעגבניות ולגבינות שעלייה במחיריהן מעשירה את רשתות-השיווק וקומץ חקלאים, מחירי נדל"ן גבוהים מיטיבים עם רוב האוכלוסייה, כי ל-70% מבתי-האב בישראל יש לפחות דירה אחת. ברוב המקרים, הדירה היא הנכס היקר ביותר בבעלות המשפחה. ירידה במחירי הנדל"ן תסייע קצת למיעוט שעדיין לא קנו דירה (שחלקם מעדיפים לגור בשכירות מבחירה), אך תזיק לרוב המוחץ של התושבים שירדו מנכסיהם.
הפגיעה בכיסם של נוטלי משכנתאות אשר רכשו את דירתם בשנים האחרונות בעזרת הלוואה, שערכה תאם את מחירי הנדל"ן הגבוהים, תהיה כואבת במיוחד. כי ירידת מחירים תגרום לכך שאותם מאות-אלפים לווים יידרשו להמשיך לשלם לבנקים סכומי כסף גבוהים עבור נכסים ששוויים ילך ויפחת.
ייתכן, כי רבים יעדיפו להיפטר מהדירה הממושכנת לטובת הבנק המלווה, אבל אז גם הבנקים עלולים להיקלע למשבר, כי ערך הביטחונות שלהם יהיה כעת נמוך מערך המשכנתאות. כלומר, הורדת מחירי הנדל"ן תפגע ברכושם של מיליונים, לרבות רוב המעמד הבינוני, תסכן את יציבותם של הבנקים, ובעקבות זאת, את יציבותו של המשק.
גושי בטון מכוערים
אמנם דירה קטנה בתל-אביב לא אמורה להיות יקרה יותר מדירה גדולה בברלין האטרקטיבית, ומחירו של פנטהאוז ברעננה לא צריך לעלות יותר ממחירה של טירה היסטורית ליד פראג, עם נוף של הרי מוראביה. אבל בשביל להבין מדוע הנדל"ן בארץ יקר חייבים להחזיר לשולחן הדיונים את תפוח-האדמה הלוהט שהמחאה החברתית והפוליטיקאים מימין ומשמאל משתדלים להחביא - עודף ילודה.
אנחנו מביאים לעולם יותר מדי ילדים - פי 2 לעומת מדינות הרווחה האירופיות, שאנו שואפים ללכת בדרכן. כשהילדים שלנו קטנים, הם צריכים חדרים (מה שמחייב את ההורים לקנות דירות גדולות ויקרות); כשהילדים שלנו גדלים, הם זקוקים לדירה משלהם - מה שמכניס את המשפחה להוצאות כספיות שקשה לה לעמוד בהן, ושהמשפחה האירופית לא נאלצת להתמודד איתן. כל זה - עוד לפני שדיברנו על העלויות האסטרונומיות של החינוך והמחיר הסביבתי שאנחנו משלמים כאשר מדינה קטנה וצפופה מלכתחילה הולכת ומצטופפת בשל ריבוי טבעי מהיר, והופכת לגושי בטון מכוערים.
הצפיפות הזו מרתיעה תיירים זרים שמעדיפים לבלות את חופשתם באיי יוון המרווחים ולא בריוויירות הדחוסות של נתניה ואשדוד, והיא גם מבריחה החוצה ישראלים בעלי אמצעים, שבוחרים להגר למדינות שבהן ניתן לפהק בווילה רחבת-ידיים בלי לשמוע את הילדים של השכן צורחים ממרחק של מטרים ספורים.
רבים מאיתנו מאמינים ש"ילדים זה שמחה". עם אמונות אי אפשר לנהל ויכוח רציונלי, אבל עלינו להבין כי בישראל אי אפשר ללדת במספרים של בנגלדש ולצפות לרמת-חיים בסטנדרטים סקנדינביים.
הכותב הוא פרופ' לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון