ביום חמישי בצהריים פיטרו אותי בפעם הראשונה בחיים. באותה שעה בדיוק ישבתי במחלקה הראשונה של מטוס בואינג 777 בדרך לפריז. פעם ראשונה בחיים במחלקה ראשונה (תרגיעו, לא על חשבוני). צירוף מקרים נדיר. פיטורים דה-לוקס. הוטסתי לפריז כדי לסגור את החוזה הבא שלי, שיהיה מאתגר ומרתק, יציב כלכלית ובריא נפשית. מה שלא שינה את העובדה שעזיבת מעריב קשה כשאול מבחינתי. כשהדייל ביקש ממני רשות להציע עבורי את המיטה במטוס, מישהו כתב את מכתב הפיטורים שלי ממעריב, עיתון בו עבדתי 27 שנה, העיתון היחיד בו עבדתי, עיתון ששמו הפך להיות שם המשפחה שלי.
כשנחתתי בפריז, המתינו לי עשרות הודעות על המשיבון הסלולרי ולא פחות מסרונים. אחת מהן הייתה הודעת הפיטורים. בטלפון. זה היה עצוב ומצחיק בבת אחת. זה היה מדכא ומרומם נפש במקביל. אבל הכי הרבה, זה היה מגוחך. בשנים האחרונות הייתי זקוק למעריב הרבה פחות ממה שמעריב היה זקוק לי. ניסיתי להיחלץ מהעיתון המתפרק שלי פעמים רבות, אבל לא הצלחתי. אפשר להגיד שהוחזקתי שם בכוח. בכל פעם שהתפטרתי, אמרו לי שאם אלך הכל יקרוס. שזו אחריות כבדה. אז נשארתי. אני טיפוס נאמן. אולי יותר מדי נאמן. כשכל החברים שלי עזבו, אני נשארתי. ממשיך לשחק בשביל הסמל. עד יום חמישי האחרון.
נזוז יום אחד קודם. יום רביעי האחרון. קבעתי פגישה עם עורך דין שמשרדו ממוקם בבניין המשקיף על בית מעריב. רציתי לבדוק את האפשרות לתקוף את עסקת העברת העיתון לשלמה בן-צבי. היה לי ברור שזו עסקה רעה, שתביא לקבורתו הסופית של העיתון. העסקה הזו נגועה, בעיני, בניגוד עניינים ברור, עמוסה סימני שאלה נטולי תשובה, עד כי התחשק לי לאתגר אותה. היו לי הצעות טובות להמשך הדרך. אין לי דאגות פרנסה ולא תהיה לי בעיית חשיפה. בתוכי, רציתי שזה ייגמר כבר. מעריב גבה ממני מחיר נפשי כבד בשנים האחרונות. רציתי להיגאל מייסוריי. אבל משהו שם בפנים אמר לי שצריך להמשיך להילחם. עד הרגע האחרון. ולא לפחד. לא משלמה נס, לא משלמה בן-צבי, גם לא מהשופטת ורדה אלשיך.
תכננתי לחנות בחניון מעריב ולעבור את הכביש למשרד עורכי הדין. זה ברור מאליו. חניתי בחניון הזה אלפי פעמים בעשרות השנים האחרונות. אין בחניון הזה בלטה שאני לא מכיר מקרוב. באתי מדרך בגין, פניתי ימינה מתחת לגשר לרחוב קרליבך, אותתי ימינה שוב וגלשתי לעבר המחסום. השומר הרים אותו לכבודי. ופתאום, היססתי. באותו יום עמד שלמה בן-צבי להפוך למוציא לאור החדש של העיתון. ידעתי שזה כבר לא העיתון שלי. שבשבילי, כבר אין חניה. קיבינימט, למה אני מפחד להיכנס לחניה של מעריב? אני, בניגוד לשלמה נס, נאמן מעריב 27 שנה, לא 27 ימים. נדמה לי שבימים האלה הוא עשה יותר כסף משאני קיבלתי במעריב רוב השנים הארוכות הללו.
אז חזרתי לחניון מעריב, נכנסתי פנימה ומצאתי חניה במקום צדדי. נעלתי את המכונית ויצאתי, כמעט בחשאי, לרחוב קרליבך. לקחתי בחשבון שיכול להיות שכשאחזור, המכונית שלי כבר לא תהיה שם. הם יעמיסו אותה על איזה גרר וייקחו אותה משם. יחד עם כיסאות התינוק של אלונה ואביגיל. זה לא קרה. ידעתי שלמחרת יפטרו אותי. שקלתי אם כדאי להיכנס לבניין לבדוק דואר. ויתרתי. כשנסעתי משם, ידעתי שזה נגמר. שלא אחזור עוד לבניין המתפורר הזה. "אני רוצה שהעיתון יהיה יותר יהודי", אמר לי בן-צבי בפגישתנו היחידה, עשרה ימים קודם. אני, חשבתי לעצמי, כנראה לא מספיק יהודי.
עכשיו בואו נקפוץ 27 שנים אחורנית. קיץ 85'. עמנואל רוזן, חבר ילדות ושותף לספסל הלימודים בתיכון, היה כבר הכתב הצבאי של מעריב. היינו בני 25. עמנואל היה עיתונאי מרחם אמו. אני חיפשתי את עצמי. עבדתי כמה שנים כחוקר פרטי מתלמד, עזבתי, התחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל-אביב. הייתי פנוי להובלה. לא הייתי עיתונאי ולא חלמתי להיות. זרמתי עם החיים וקיוויתי לטוב. עמנואל וחברתו טלי החליטו לקחת פסק זמן ולנסוע למזרח לכמה חודשים. חזרו אחרי קרוב לשנתיים. בינתיים מונה עידו דיסנצ'יק, לעורך הראשי.
דיסנצ'יק ניסה להעיר את העיתון המזדקן. הוא מינה את כתב המפלגות המצליח, אבי בטלהיים, לעורך מדור הספורט. בטלהיים שאל את עמנואל אם יש לו אנשים שמתאימים להיות כתבי ספורט. עמנואל נתן את השם שלי. בטלהיים התקשר אליי. לא היה אז סלולרי. אם רצית מישהו, היית צריך להתקשר אליו הביתה. ואם הוא עדיין גר אצל ההורים שלו, היית צריך להשאיר לו הודעה אצל אמא שלו. אגב, זה עבד.
בטלהיים קבע איתי פגישה בבית מעריב. ישבנו במזנון המיתולוגי של מזל, שמחזיק עד היום במדליית הזהב האולימפית בתחרות המקום הכי דוחה עם המזון הכי בלתי אכיל על פני כדור הארץ. כעבור כמה ימים הוא התקשר שוב ובישר לי, בחגיגיות ייקית יובשנית, שהתקבלתי. פירוש הדבר שבעונה הקרובה, שתיפתח בסוף הקיץ, אהיה הכתב שאחראי על סיקור שלוש קבוצות הספורט בנתניה. מכבי נתניה הגדולה, בית"ר נתניה הקטנה (שבדיוק עלתה לליגה הלאומית), ואליצור נתניה בכדורסל, הקבוצה המשוגעת של ניל גילמן שניסתה לקרוא תיגר על מכבי תל-אביב. התרגשתי. עוד לא ידעתי שבאותה שנה אסייע לכלכלת מעריב ואתרום מכיסי הדל למאזן של העיתון, היות שנסעתי לנתניה כל יום על חשבוני. אבל נהניתי. פרחתי.
אחרי שנה בספורט, קראו לי לאגף החדשות. אברהם תירוש הביא אותי לשם ונתן לי את הצ'אנס. נשארתי, במקביל, גם בספורט. משם אין יציאה. ככתב שאחראי על אזור השפלה. הסתובבתי כל היום בשטח. הפכתי לצייד סקופים. הייתי מאוהב. העיתונאי, באותם ימים, היה איש עם סקרנות ופנקס. נע בין בתי משפט לזירות רצח לאתרי אסון. הגרוע מכל היה להביא תמונות. תאונת דרכים קשה, חייל הרוג, אתה מקבל את המשימה מהמערכת ודמך קופא בעורקיך. אין דבר איום מזה. אי אפשר להתרגל לזה. במהלך השנים, הבאתי מאות תמונות כאלה. חלק מהסיפורים נצרבו בי. עד היום כשאני חולף על פני אחת הכתובות הללו, ונזכר בהורים שפתחו לי אז, לפני 25 שנה את הדלת, בעיניים אדומות ונשמה הרוסה, אני מצטמרר.
הייתי כותב על מחשב עתיק יומין במערכת, או מכתיב לקלדנית. בטלהיים, ברוב חוצפתו, שלח אותי לעשות קורס הקלדה עיוורת. על חשבוני, כמובן. ובכל זאת, היום אני אלוף הארץ בהקלדה עיוורת בעשר אצבעות, בעיניים עצומות ובקצב דיבור מהיר. ככה שזה יצא טוב.
אני איש כותב. במהלך השנים התפתחה לי קריירה טלוויזיונית פורחת וקריירה רדיופונית מענגת, אבל אני איש כותב. מצב התפעול האופטימלי שלי הוא מול צג המחשב, שתי הידיים מונחות ברכות על המקלדת, אמצע הלילה, כולם ישנים מסביב, רחש ההקלדה מרחף בחלל החדר והמילים מרצדות ממול. האדרנלין שוצף בעורקים, אתה כותב וקורא מה שכתבת ומתקן ומשפר ומתחרט ובסוף שולח, ומיד שוב מתחרט כי שכחת משהו, אז אתה שוב מתקן, וחי את הטור שלך ביום שלפני וביום שאחרי, ומקבל עליו תגובות, טובות וגם רעות, ומרגיש שיצרת משהו, שעזרת במשהו, שעשית משהו. קשה להסביר את זה, אבל מדובר בעונג מסוג מיוחד. עד היום, כשניגשים אליי ברחוב או במעלית או בבית הקפה ואני שומע אנשים אומרים שזה ההוא מהטלוויזיה, אני מאוכזב. אבל כשמישהו בא ואומר לי שהוא קורא אותי, אני מאושר. לא יודע למה. אבל מאושר.
מעריב בשנת 85' היה עיתון זקן. גריאטרי. המסדרונות המו ראשים לבנים. איש צעיר כמוני שהסתובב במערכת נראה כמו חייזר. היו שם דינוזאורים כמו משה זק, שמואל שניצר, שלום רוזנפלד ואחרים שהסתובבו כמו אנדרטאות חיות של תהילה שחלפה מן העולם. דפוס העופרת לא ידע אז שהוא נושם את נשימותיו האחרונות. את הידיעות שלנו היו מסדרים למעלה באותיות שחורות, כבדות, על לוחות גדולים. כשמשה זק היה רוצה לטפל באיזה כתב צעיר ופוחז, הוא היה קורא לו למעלה למסדרה, מעמיד אותו מול הידיעה שלו, שסודרה והועמדה על ידי הסדר בעמל רב, ואז מושיט יד ומפיל, בתנועה חדה, את כל המילים של הכותרת המוקפדת על הרצפה. הוא לא היה צריך להסביר למה. הכתב כבר הבין לבד וחזר מבויש לפינתו, לכתוב את הסיפור מההתחלה.
עד היום לא קיבלתי מחמאה יותר גדולה מאותו רגע בו עצר משה זק ליד הגומחה שלי ושאל אם אני בן כספית. "כן, זה אני". מה כבר עשיתי, למען השם. "אתה רפורטר", אמר זק והלך. כשסיפרתי את זה אחר כך לאנשים במערכת, הייתה התפעלות כללית.
אחר כך החליף יעקב ארז את תירוש כראש אגף החדשות. תוך זמן קצר הפכתי לאחד מנערי ארז. אלה היו ימים מאתגרים, מרתקים. הלילות התחברו לבקרים, סביב ארז התקבצה חבורה גדולה של עיתונאים צעירים ומבטיחים שנתנו מדי יום פייט לאויב השנוא והאימתני שממול, העיתון של המדינה שהוריד את מעריב מגדולתו ורמס אותו בראש חוצות. למרות המצב הקשה, הייתה לנו גאוות יחידה. עבדנו ימים רצופים. גרנו במערכת. אחרי הסגירה, בסביבות אחת בלילה, היינו יורדים לנרגילה ברחוב קרליבך, מזמינים חצי זיוה וקפה שחור ומחכים לעיתון של מחר.
היינו יחידת קומנדו קטנה ומגובשת שהוטלה בכל פעם למערכה ולא מעט פעמים חזרה ממנה מנצחת. אוטובוס האימהות בדימונה, בריחת הרצל אביטן, האופנובנק, פרשת רמי דותן, אין ספור סיפורים פוליטיים סבוכים, זוהר ארגוב מתאבד בכלא, עמי פופר קוצר פועלים ערבים בצומת גן הוורדים בראשון לציון (הייתי העיתונאי הראשון שהגיע לזירה), ובכל הזמן הזה המשכתי לשייט בין המגרשים בארץ ולסקר קבוצות כדורגל, כדורסל, לא מאמין שבסוף גם משלמים לי על זה (די מעט).
הייתי פטריוט של מעריב, הרגשתי שהעיתון העייף והחבוט הזה זורם לי בדם. הייתי לוקח במערכת את שלושת העיתונים (מעריב, "ידיעות" ו"חדשות"), מקפל את שני היריבים לתוך הגיליון הרחב של מעריב ומניח אותו על הדשבורד של המכונית שלי. שיראו שיש מישהו שעוד קורא את העיתון הזה. יום אחד נסע רפי מן בתל-אביב, פתאום ראה איביזה אדומה עם בחור צעיר שקורא מעריב. מן, כמעט עשה תאונה מרוב התרגשות. אחרי שעקף אותי, התאכזב. נו, טוב. זה ההוא שעובד אצלנו.
מהשנים האלה אני סוחב איתי את אלי קמיר, איש נדיר ויקר (היום יועץ אסטרטגי) שקלט אותי במדור הספורט ביומי הראשון ועד היום מחזיק חדר בלבי, את עפר שלח, שהיה לי חלק, יחד עם אחרים, ברתימת הכישרון העצום שלו לעיתונות, ורבים אחרים. בוקי נאה, גידי מרון, סימה קדמון, כולם היו שם, התחילו אצלנו, לפני שהתפזרו לרעות בגיליונות אחרים. נדמה לי שרק אני נשארתי.
ספרתי. היו לי במעריב 5 מו"לים ובסביבות 15 עורכי ראשיים. שרדתי את כולם. כעורך העיתון שלח אותי ארז להיות הכתב בניו-יורק ב-91', על התפר שבו קנה רוברט מקסוול את מעריב המתפורר. שבועיים אחרי שנחתתי בתפוח הגדול, נפל מקסוול מהיאכטה שלו וטבע. אם הייתי מתעכב בשבועיים, לא הייתי יוצא לניו-יורק, כי מעריב הקפיא אז את כל המהלכים והמתין לגורלו. ארבע השנים שלי בניו-יורק היו פוריות במיוחד. פגישה מקרית בקונסוליה הישראלית בשיקגו, עם מפיקה בשם אילנה זיו, הביאו להשקת קריירה טלוויזיונית לאחר ששבתי ארצה. הכל קרה לי בלי שרציתי כלום. הביאו אותי לספורט, העלו אותי לחדשות, שלחו אותי לניו-יורק, שמו אותי בטלוויזיה, מינו אותי לכתב מדיני. אותי עניין רק דבר אחד. הכותרת של מחר בבוקר. כל השאר, האמנתי, יסתדר. והוא הסתדר.
הטור הזה הופך להיות מעיק. אני כותב על עצמי חיים שכאלה. אז לפני שנגיע לעניין המרכזי, הנה כמה חובות: אני חייב ליעקב ארז, שלא היה העורך הכי גדול שלי, אבל היה האיש הכי חם והאבא השני שלי, שנתן לי את הדחיפה למעלה. לאמנון דנקנר, שלא היה העורך הכי גדול שלי, אבל היה האיש שהציל לי את הקריירה, אותה ניסה לחסל איש בשם עמוס רגב. דנקנר המציא אותי מחדש, האמין בי ואיתחל אותי. חוץ מזה שהוא סופר ענק והאיש הכי משכיל שאני מכיר, עם ההומור הכי מחודד.
אחר כך באו רותי יובל ודורון גלעזר. מעריב כבר גסס באמת. עופר נמרודי ניסה לעשות מעשי ייאוש. היה ברור שאנחנו במדרון חלקלק. רותי ודורון לא היו שייכים למילייה שלי, אבל אהבתי לעבוד איתם. עיתונאים מנוסים, ראויים והגונים. לילה אחד הבאתי כותרת לפיה נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, מתערב במערכת הפוליטית ולוחץ על אהוד ברק להצטרף לממשלת נתניהו. גלעזר לא אהב את הידיעה. אהרן ברק מבחינתו קדוש יותר מאלוהים. דיברתי אתו. קיבלתי אישור מהמקור שלי להסגיר את שמו. גלעזר שמע, דיבר עם המקור והחליט להדפיס את הסיפור בכותרת ראשית. כי אם סיפור נכון, צריך להדפיס אותו. הגישה הזו, לצערי, הולכת ונגוזה מעולמנו.
אגב נמרודי. אומרים שהוא איש עסקים שנוי במחלוקת. אני לא מבין בזה. כמו"ל, הוא היה המו"ל האידיאלי. לפחות מולי. נדמה לי שהוא היה המו"ל שלי 20 שנה. אם אני לא טועה, מספר הפעמים שבהן ניסה להשפיע על כתיבה או דעה שלי נע בין פעם לפעמיים. רבנו המון. נמרודי הוא איש מקסים ורתחן, אבל בסופו של יום יכולתי לכתוב מה שאני רוצה,. רק היום אני מבין איזו פריבילגיה זו הייתה.
מעריב המשיך לגלוש במורד. הופעתו של "ישראל היום" הפכה את המדרון לחלקלק בהרבה. הייתי הראשון, וכמעט היחיד, שניסה לטפל בתופעת "ישראל היום" כמעט מהיום הראשון. האחרים פחדו. פתאום אנשים התחילו להגיד לי שכדאי שאזהר. פתאום אנשים ביררו אם אני שומר על עצמי. לא הבנתי מה הם רוצים ממני. "ישראל היום" זו תופעה שאין באף מקום אחר על פני כדור הארץ. זו טורפנות, השתלטות על שוק באמצעים כוחניים, עם הון עצום שבא מבחוץ. אין לי בעיה עם חינמונים. הלוואי שמעריב היה מצליח להפוך לחינמון. אין לי בעיה עם עיתונים שיש להם אג'נדה. יש כאלה, ולפעמים הם גם לא רעים. יש לי בעיה עם עיתון משפחתי, שבו אסור לכתוב מילה רעה על בני הזוג נתניהו, שמחולק בחינם ברחובות ונדחף בחינם לבתי המנויים. המטרה היחידה של העיתון הזה היא לחסל את היריבים שמשחקים על פי כללי המשחק. זו סכנה.
אחרי נמרודי בא זקי רכיב. איש יקר, מיוחד, שהתכוון לטוב. הוא הבין את גודל הברוך אחרי כמה חודשים. היה נדמה לנו שזה נגמר. היו לי אז כמה הצעות קוסמות מכלי תקשורת אחרים. ישבתי, התלבטתי, התחבטתי ובסוף אמרתי שאני לא יכול לעשות את זה. אני לא יכול לעזוב. זה הבית שלי. אין לי מקום אחר. אני אכבה שם את האור. יעלה כמה שיעלה.
ופתאום, הגיע נוחי דנקנר. כמו בסרטים הישנים, כשהאינדיאנים מקיפים את הכרכרות ואוטוטו הורגים את הנשים והילדים, ופתאום נשמעת תרועת החצוצרה ופרשי הצבא מגיעים בדהרה מן הגבעות. ככה בדיוק זה היה. דנקנר הציל את מעריב בזמן פציעות. כבר לא היה נייר. פתאום איי.די.בי, הענקית, העוצמתית, משקיעה בעיתון. הרגשנו כניצולים ברי מזל. קרה לנו נס. עוד לא ידענו, שאחרי הנס הזה, יגיע שלמה נס. הקברן הלאומי, שיעדיף את שלמה בן-צבי, אדם שסגר כבר עיתונים בחייו, שלא ברור כמה כסף יש מאחוריו, שרוצה להיפטר מבית הדפוס, מה שעלול לחרוץ את דינו של העיתון בדיוק כפי שקרה ל"דבר", ל"על המשמר" ול"הצופה".
אין שגיאה שדנקנר לא עשה בניהול מעריב. על כמה מהן הוא חזר פעמיים. חיבבתי אותו. לא השתתפתי בהפגנות נגדו. הוא בא בטוב, אבל הוא לא הבין לאן הוא בא. ההתנשאות המובנית של איי.די.בי לא אפשרה לו ולאנשיו להבין מה באמת צריך לעשות במעריב. התפטרתי פעמיים בתקופתו ופעמיים הוא החזיק אותי בכוח. ישבתי אתו שעות. לעיתים נגע ללבי.
מקצועית, זו לא הייתה תקופה טובה, אם כי אני חושב שחברי קלמן ליבסקינד, שהקביל את התקופה הזו למה שהתרחש בזמנו בסדום ועמורה, הגזים מאוד. בתחום שלי, המדיני והביטחוני והפוליטי, נשמר חופש יחסי. כן, ניסו להצר קצת את צעדיי, לצמצם, להמעיט ולגמד. אבל לא הצליחו לסתום לי את הפה. עד היום אני לא יודע מי היו הגורמים מאחורי הניסיונות האלה. דנקנר עצמו? נתן אשל? הגברת? כולם ביחד? זה לא ממש הטריד אותי. באותם ימים החלו לתקוף אותי גם במקומות אחרים.
אהוד ברק העיף אותי מפרשנויות בגלי צה"ל. מילא, עשיתי את זה בחינם וקמתי בשביל זה מוקדם בבוקר. ניסו לסגור את הטלוויזיה החינוכית כדי לפגוע בי. לא הצליח. הם רצו לסגור את החינוכית בגללי, כמו שהם רוצים לסגור את ערוץ עשר בגלל רביב דרוקר. עובדות בדוקות ומוצלבות. והם לא מפחדים ולא מתביישים. והחלו גם להפיץ שמועות. שיסו בי טוקבקיסטים. שרדתי. אבל ידעתי שזה לא ייגמר. שהניסיונות האלה יימשכו.
במקום שאיי.די.בי תרים את מעריב, תרם מעריב תרם לשקיעתה של איי.די.בי למטה. מצאתי את עצמי מציץ כל ערב בגלובס, בחרדה, כדי לראות מה האסון הבא שנופל על דנקנר. הוא הבין את מגבלות הכוח, אבל אני לא מתפלל לכיליונו. העניין היחיד שבו יש לי חשבון פתוח עם דנקנר, הוא בן-צבי. איי.די.בי שתלה את זרע הפורענות הזה. הנותרים בעובדי מעריב יקצרו, לצערי, את הפירות הבאושים.
ביום ראשון לפני יותר משבועיים ישבתי עם בן-צבי, לבקשתו. הוא אמר לי שהוא רוצה לעשות עיתון יהודי יותר. הוא אמר לי שמכיוון שאני הדנ"א של מעריב, אולי צריך להיפרד ממני, כי מעריב זקוק לניתוח דחוף ושינוי גנטי. הוא אמר לי שהוא מעריך מאוד את יכולותיי כעיתונאי, אבל עלותי גבוהה. אמרתי שלא תהיה לי בעיה לעזוב. אבל גם אשמח להישאר. סוכם שהוא יגיש לי הצעה כספית ואני אחליט אם היא מתאימה לי. הוא הבטיח לחזור עם ההצעה תוך יממה או שתיים. נפרדנו כידידים ומאז לא דיברנו. הוא לא חזר עם שום הצעה, אבל אתרי הברנז'ה דיווחו שאני עוזב את מעריב כי איאלץ לוותר על 70 אחוז משכרי.
סימסתי לבן-צבי שאני מצר על כך שהוא מדבר איתי דרך האתרים. הוא סימס לי שאין לו מושג על מה מדובר. התברר שהם צדקו. במקום הצעה, קיבלתי מכתב פיטורים, שמחזיר אותנו לפתיח של הטור הזה. מאוד רציתי לכתוב טור פרידה. אני מנהל דיאלוג עם הקוראים שלי קרוב לשלושה עשורים. יש כאן מערכת יחסים. יש בה אהבה, יש שנאה, יש עליות ומורדות. אני לא חושב שעשיתי משהו רע למעריב, משהו שמצדיק יחס כזה. אבל לא קיבלתי הזדמנות. רק מכתב פיטורים לקוני.
אני הולך ממעריב בראש מורם. שמח וטוב לב, גם גאה. הגשמתי במקום האהוב הזה את כל מאוויי. הגעתי לכל הפסגות שחלמתי עליהן. אהבתי את העיתון, והוא אהב אותי בחזרה. הוא שמר עליי בימים קשים, והיו ימים קשים כשאול. הוא היה העוגן המוצק שלי, הבית החם, בסיס האם, השורשים. כל השנים נדדתי בין תחנות טלוויזיה ותחנות רדיו. על מעריב, כעיסוק ראשי, לא ויתרתי. בכל פעם שהתראיינתי, בכל פעם שהופעתי, בכל כנס, היה כתוב מתחת לשמי רק שם אחד. בן כספית, מעריב.
וזה נגמר. מוזר. למרות בן-צבי, אני מתפלל שהעיתון ישרוד. שאיכשהו יצוף הלאה, למושיע הבא. יש לי שם כל כך הרבה חברים. אני כאן, לא הולך לשום מקום, מכין את הפלטפורמה הבאה. היא תהיה הרפתקה חדשה, מרעננת, בשביל זה הוטסתי בשבוע שעבר עד פריז. היא לא תהיה מעריב, אבל היא תאפשר לי להמשיך לעשות מה שאני הכי אוהב. לשבת בלילה מול צג המחשב, שתי ידיים מונחות ברכות על המקלדת, ולהאזין לרחש האותיות המרצדות מולי. ותודה לכם, הקוראים שלי. הייתם אמורים לקרוא את זה במעריב, אבל לא הסתייע. נודה ביחד ל"פירמה". אוהב אתכם.