בוקר יום ראשון השבוע. גשם כבד יורד על אשדוד, והים סוער ביופי פראי. עוד מעט יתחילו הבחירות הפנימיות במרצ, ואני דופק בדלת ביתו של אילן גילאון. התכנון הוא לדבר קצת, לאכול משהו ולנסוע יחד לגני התערוכה ולהעביר שם את היום. גילאון פותח את הדלת ונותן חיבוק גדול.
מרווח ונעים בבית גילאון, העיצוב אקלקטי - צ'ה גווארה מעל הדלת משקיף על הילד הבוכה בכניסה למטבח. באוויר לא עומד מתח גדול. מקומו בשלישייה הראשונה מובטח. הוא אמנם מודאג מהגשם, שיכול להבריח מצביעים, אבל לא יותר מדי. הטלפון מצלצל מדי פעם וגילאון עונה לברכות ומזכיר לאנשים להצביע לו במין חוסר נעימות. גם אחרי יותר משני עשורים כאיש ציבור קשה לו לבקש: "ראוי שתאמין רק לזה שאומר לך שהוא לא יצביע עבורך - הוא בטוח לא משקר לך. ועדיין אני מרגיש לא נוח". למזלך, אני אומר לו, אתה לא צריך להתקשר לכל-כך הרבה אנשים, כולה מרצ.
גילאון מתלהט בקלות. כולו לב. עוד לא הספקתי לחמם את הכיסא וכבר הוא מתעצבן על הפיטורים ההמוניים במעריב: "קודם כל, זה מקום עבודתו של בן אדם. אחר כך באים כל הערכים האחרים. זה הוויכוח שלי עם המדינה המחורבנת הזאת שלך, היא מחורבנת!".
- מחורבנת? למה ככה?
"'סתכל מה קרה פה ב-4 השנים האחרונות. ביטחון סלולרי, זה מה שקרה. יענו, שתוכל לספר לחברים שלך על החיים המחורבנים שלך בזול".
- הם לא כל-כך מחורבנים.
"החיים בטח לא מחורבנים. אנחנו מדברים על המערכת המדינית, לא על עולם אוטופי. אני מעוניין לחיות במקום שבו מורה לא תצטרך לעבוד 25 שנה כדי לקבל את המשכורת שמנהל בנק מקבל בחודש אחד. למה? כי יש לי הרבה פחות סיכוי להיות מנכ"ל הבנק ויותר סיכוי להיות המורה. יש לי הרבה יותר סיכוי להיות עובד סוציאלי - או מקרה סוציאלי - מאשר להיות יצחק תשובה. יש לי תפיסות דפוקות כאלה, מרקסיסטיות. זה כמו ששואלים מי יכול להחליף את ביבי. כל אחד שהוא לא ביבי יכול להחליף אותו. כאילו מה, איך השתפרו חייך? באיזה ממדים? אתה משיג טוב יותר תור לבית חולים כשאתה צריך? כוח הקנייה שלך עלה? לא".
- אתה יודע, העולם עובר תקופה כלכלית קשה, הוא לא אשם בכול.
"הוא מחזיק בצמיחה נהדרת, אבל היא מעניינת לי את העכוז אם היא לא זורמת למטה. אם יש זקן אחד בכל המדינה הזאת - אחד! - שצריך להחליט בין הפרוסה לתרופה בבוקר, וזה עלול להיות אני, הזקן הזה, אז מה אכפת לי הצמיחה? הייתה לי תקווה, בטח אחרי הקיץ, שהיינו יכולים להגיע רחוק יותר אם היה מתקיים אצלנו מה שקנדי אמר לאמריקאים - רק הפוך: אל תשאלו את עצמכם מה אתם נתתם למדינה, תשאלו את עצמכם מה המדינה נותנת לכם בחזרה. אתם חייבים, אחרת אין דמוקרטיה, אחרת אנחנו ציבור של נשים מוכות שחוזרות לבעלים שלהם".
- ונניח שהתרחיש הדמיוני יתרחש והשמאל יעלה לשלטון. מה אז?
"שום אוטופיה! כל כלכלה בעולם בנויה על תשתיות, על תשלומי העברה ועל מסים. אלה הזרועות ועם זה אתה משחק. זה מה שיש לך ביד. הדברים המדיניים צריכים לתמוך בכלכלה הזו. אני מדבר על משהו אחר. אני רוצה להעלות את הרצפה ולהוריד את התקרה. כן, יהיו מסים. אני לא מפחד לומר. יהיו מסים דיפרנציאליים לחברות, יהיו עוד מדרגות מס, מסים עד 85%, אין לי בעיה. המיסוי לא פותר את הכול, כמובן. צריך ללכת על מע"מ - להוריד מע"מ על תרופות ועל מזון; מוצרי יסוד צריכים להיות פטורים ממע"מ. כמו דלק. היום אומרים לי הירוקים 'מה, דלק?', אבל אין אלטרנטיבה".
- לפחות אתה מפרט.
"אנחנו באים עם תוכנית מפורטת עד דק, שינויים פיסקליים והכול. אני מדבר על המודל השקוף - הפרדה מוחלטת בין תשלומי העברה למבחן הכנסה. לחוקק מחדש את חוק הביטוח הלאומי, להפריד אותו מהאוצר לגמרי ולהפוך אותו לעצמאי, ומצד שני לאחד את כל המסים ולרווח את מדרגות המס. זה הכיוון. אבל כיום כולם חברתיים. בא לי כבר לכתוב 'חברתיים נמאסתם'. בכל מקרה, אי-אפשר להפריד, המחצב העיקרי לכל כלכלה, ולישראל באופן מיוחד, זה התהליך המדיני".
- התהליך המדיני?
"כן. אני שמאלן כי אני חושב שהאדם הוא תכלית הכול. אי-אפשר להיות שמאלן בלי להיות סוציאליסט, אי-אפשר להיות סוציאליסט בלי להיות שוחר שלום, ואי-אפשר להיות שוחר שלום בלי להציע פתרונות קונקרטיים. ולי יש פתרון קונקרטי, חלוקתי. אין לי מלחמה עם האחים שלי בשטחים, המתנחלים, אני רוצה להעביר אותם אליי קרוב".
- חכה רגע עם התהליך המדיני.
"הביטוח הלאומי, למשל. זה מטורף. אחרי 64 שנים, הוא לא יודע מה הוא - מס או ביטוח? יותר מס. עובדה שהוא רודף את מבוטחיו. כל מבוטח שלא הוכיח את חפותו - אשם. כאן הבעיה. אני רוצה הפרדה: בן אדם קטוע זרת, לדוגמה, שימקדו כמה שווה הזרת, וזה מה שהוא יקבל. כל ההכנסה הזו תצטרף להכנסתו הכוללת מכל שאר הגורמים, ואז מגיע תור המסים. אני רוצה שאם יש חד-הורית מיליונרית או מיליונר נכה - שיקבלו את הקצבה שתצורף להם להכנסות. למה זה מודל נכון? קודם כול כי הוא הגון. ב', זה פשוט ונגיש, אין תקרות ואין עניינים. הכול הולך לפי סך כל ההכנסה. בשביל זה צריך להפריד את הביטוח הלאומי מהאוצר".
- כלכלה היא לא רק העברות ומסים.
"זה עניין של תפיסת עולם. אני רוצה לחיות בחברה סולידרית, שבה השלם גדול מסכום חלקיו, ואני חושב שהביחד זה הדבר הכי טוב לאנשים. בשבילי סוציאליזם זה ביטוח. זה מערכת ביטוחית שבה החברה מבטחת את עצמה על בסיס של הגינות. אני בעד כלכלת שוק, לא בעד חברת שוק. אני רוצה את האחריות של שנות ה-60 במדינת ישראל עם משאבים ועם טכנולוגיות של 2013, זה החיבור שאני רוצה. אני מיושן. המדינה צריכה לדאוג לביטחון, לקורת גג, לחינוך - חמשת הממים של ז'בוטינסקי, בסדר? ולא ברמת החמלה, ברמת המדינה. זו השקפה, אתה יכול לראות את זה במפעלים שנסגרים. אני אומר שקנייתו של מקום עבודה תהיה זולה מקניית מקום אבטלה - זו הבחנה ערכית. כשהגעתי לארץ בגיל שבע-שמונה, גרתי בבלוק שאפילו לא היה לו שם. אבל מישהו נתן בית. היו עבודות יזומות בקק"ל. צריכה להיות קרן לתעסוקה, בטח במקומות כאלה. המדינה הייתה אחראית. זו השקפת עולם אחרת, תחשוב על מה היא חוסכת - למה אני חושב שיותר זול לקנות מקום עבודה כמקום עבודה מאשר כמקום אבטלה - זה נוגע לאחריות שלך כחברה ומה אתה משלם בסופו של דבר. כל ילד יודע שעדיף להשקיע בשיעורי מנדולינה לילדי הגן מאשר בגלאי מתכות לתלמידי התיכונים. עדיף".
- לא יודע אם המדינה יכולה להמשיך להתנהל כמו איזה מעסיק אין-סופי.
"ודאי שהיא צריכה להתנהג כמעסיק אין-סופי. יש לה אחריות".
- אלה פתרונות לעולם שכבר לא כל-כך קיים. הסדר החברתי השתנה מהותית. פעם אדם היה מתחיל לעבוד צעיר, חוסך, עובד עד הפנסיה, מקבל קצבה ומת. בינתיים התארכה תוחלת החיים, שוק העבודה התערער, כל הסדר התערפל.
"אני מודע לזה, לגירעונות האקטואריים האדירים בביטוח, אבל במובן העקרוני לא השתנה כלום. מה שקורה זה שקבוצה שהולכת ומתמעטת מקבלת נתח יותר גדול, וקבוצה מתרחבת מקבלת נתח יותר קטן, אם לעשות את זה דיכוטומי לגמרי. אני רוצה להפוך את היוצרות. למה? כי אני פחדן ואני לא מאמין שיש לי סיכויים גדולים להיות בקבוצה הקטנה. הסיכויים הרבה יותר גדולים שאמצע את עצמי בקבוצה הגדולה, זה המתח של כל החיים".
"אתה נבעט ונשאר לבד"
ופה נעוצה כל הפילוסופיה הפוליטית (ולא רק) של גילאון. כמו שהוא אומר בעצמו: "לו הייתי יצחק תשובה הייתי מדבר אחרת. אני מאמין שההוויה מייצרת את התודעה. אני חתול אשפה. נולדתי בנסיבות מסוימות, קרה לי מה שקרה לי. אני תשקיף של עצמי. בגיל שבעה חודשים לקיתי בשיתוק ילדים, מכף רגל עד ראש. ברומניה. החמצתי בשבועיים את החיסון. אף אחד לא נתן לי סיכוי לשרוד, שרדתי עם רגל אחת דפוקה. אני מחובר לזה, זו האנטנה שלי. אני חלש. אני תמיד בא מהחולשה, מהפחד. הפחד הכי גדול שלי זה שאין לי עבודה, אני פה בסלון, מחכה להשתלה חס וחלילה, ורואה את המעקלים נכנסים לפה ומתחילים לקחת את הדברים. זה הפחד של כל בן אדם מעל גיל חמישים בישראל - זה הפחד, סמוי או גלוי. שאתה נבעט ונשאר לבד. אנשים לא חושבים שזה לא נוגע אליהם.
"אתה יודע, אף אחד לא בוחר את המוגבלות שלו, אתה יכול לא לעבור את הכביש נכון, לא לקבל מספיק חמצן בלידה, או כמוני, לפספס את החיסון בשבועיים. ואז אתה שם. אנשים לא מבינים שאדם מוגבל רועד בכל מדרכה שהכיסא יתגלגל והוא ייפול. כל פנייה, כל מדרגה, זה פחד. אני רוצה לכתוב ספר, 'דרך חלון הקלנועית', להראות את הדברים מהזוויות האלה. אנשים לא מבינים כמה אחרים מפחדים. מצד שני, אני לא איזה מטורף נגישות, אפילו שמתי פוסטר של יאסין במשרד וכתבתי - לא כל הנכים צודקים. אני מכיר את האובר דואינג הזה, לא רוצה להטיל עול מיוחד, לא רוצה שייסגר עסק אחד בגלל שלא סיפק נגישות".
זו הפילוסופיה וזו הפוליטיקה - האישי והציבורי מתערבבים. אולי ככה צריך. ואולי זה מה שמסביר את תפיסתו של גילאון שהוא קורא לה "סוציאליזם אורתופדי".
- מה זה?
"זו תפיסה של סנדלרים, כאילו הממשלה היא חבורה של סנדלרים שעובדת לעשות לכל אחד את הרפידה הכי טובה ומתאימה לו לנעל. זו תפיסת העולם. זה לא אלטרואיסטי ולא מחמלה - זו תפיסת עולם של סולידריות. ציונות וקוסקוס זה אותו דבר בשבילי - קוסקוס זה מה שתשים בו. צריך לתקן את מה שהתקלקל במאה השנים הראשונות. בנינו מדינה, עכשיו חאלס. אם הסיסמה של בן-גוריון הייתה ממעמד לעם, אני אומר שעכשיו צריך ללכת הפוך. להחזיר את המעמד לראייה וכל ההסתכלות חייבת להיות מעמדית, לא חברתית".
- מה זה אומר?
"זה אומר שתמיד צריך להסתכל על מה שהמעמד שאני משתייך אליו לא מקבל. אני קורא לו המעמד הלא זכיין. זה שלא זוכה. רוב הציבור הישראלי לא זוכה באף מכרז. אנחנו שייכים לשם. הנגישות בשבילי מדגימה את כל הסיפור בבירור, זה הדבר הכי חשוב - פוסט סוציאליסטי - הגדרה מדויקת של מהו מיקומו של הפרט ואחריותו של הכלל. שתוכל להגיע בכבוד ובעצמאות מהמקום שאתה נמצא בו לכל מקום. זו האחריות שלנו כחברה".
- בוא נדבר רגע בכנות. הבעיה שלך ושל מרצ היא לא איך לשנות את הביטוח הלאומי ולהחיות את התהליך המדיני, הבעיה הבוערת מבחינתכם היא איך להגדיל את מספר המצביעים. איך אתם עושים את זה?
"תרים מתחת לכל גבעה ועץ רענן, והולכים להביא את הבשורה בכל פעם מחדש".
- איזו בשורה ואיפה המצביעים? אלה הצעירים שמצביעים לראשונה? מאוכזבי שלי? מאיפה אתם מתכננים לגרד אותם הפעם?
"קודם כול, אנחנו מרצ ואתם מכירים אותנו. אנחנו מציגים חזון קוהרנטי. עידן האידיאולוגיות לא תם. היינו יכולים, חבריי ואני, לעבור את מבחן האיי-קיו גם במפלגות אחרות, אבל בחרנו דרך שהיא אולי אבן ריחיים אבל יש לה תקפות. לאנשים זה נראה מיושן. כיום אוהבים מפלגות שנראות כמו מחסן חלקי חילוף, קדימה לדוגמה, או המפלגה של לפיד. אלה חברות כוח אדם למועמדים - בוא'נה, זה עסק משתלם!".
- נו, וזו בדיוק הבעיה, שכל האנשים האלה לעולם אינם בשמאל. לא המועמדים ולא המצביעים. איך בכלל אפשר לשכנע אדם להיות שמאלני?
"כי זו התפיסה שהכי מגינה על הפרט, יותר מכל דבר אחר. בשבילי האדם תכלית הכול".
- כולם אומרים שהאדם תכלית הכול.
"להגיד זה קל, זה כמו ההוא ששאלו אותו כמה פעמים בשבוע הוא מקיים יחסי מין, אמר כמעט כל יום - כמעט ביום ראשון, כמעט ביום שני, כמעט ביום שלישי...".
- איפה אתה מציב את אותה רשת ביטחון סוציאלית?
"היא לא קבועה. המטרה היא שאדם יגיע ממקום הימצאו בצורה עצמאית למחוז חפצו כשחווה את חוויית החיים. היא נמצאת במקום מאוד אמורפי - זה קשור לממדי ההגינות שלך. ההשקפה שלי מסתכלת גם על הקבוצה וגם על הפרט. מין רשת של חבלי כביסה, נגיד. נפלת? הרשת הראשונה לא הצליחה לתפוס אותך? יש גם שנייה ושלישית. את המשק צריך לראות בצורה יותר מגוונת ויצירתית. אני בעד הלאמה - בתי החולים הפסיכיאטריים הם משל. נמאס לי לשמוע את זה שכל מה שציבורי חרא וכל מה שפרטי טוב. מי מקבל ומי משלם. זו הסוגיה. אם היה יוצא שד מבקבוק ומציע לי משאלה, זה מה שהייתי מבקש - שכל הישראלים יעצרו וישאלו את עצמם מי משלם ומי מקבל וכמה אני מקבל, ואז יממשו את זה באופן פוליטי".
- לא בטוח שאני מזדהה עם הראייה הזו.
"ויש לי עוד בקשה: שהבחירות ייערכו למחרת הבחירות. למה? כי אז כולם רואים קולקטיבית איזו שטות הם עשו ומתעשתים. פעמיים בחירות".
- אבל אתה יודע, גם אם היו בחירות במשך שבוע ברצף, בכלל לא היה בטוח שהשמאל היה מגביר את כוחו.
"נכון. אני לא מאלה שבאים לציבור בטענות וגם לא מתווכח עם רגשות. יש קושי אובייקטיבי: מפלגה רעיונית עם תפיסה קוהרנטית, יותר קשה לה להציג את זה. הרבה יותר קל לשנוא מישהו וללכת עם זה ולקבל 15 מנדטים. תראה את שינוי - חרתה על דגלה שנאת חרדים: 15 מנדטים; ישראל ביתנו חיה על שנאת ערבים: קיבלה 15; אולי נקים מפלגה של שנאת נכים וזקנים ונקבל שלושים מנדטים".
- לכולם יש אידיאולוגיות, אתה יודע, לא רק לכם.
"הבעיה שלנו מאוד פשוטה מהבחינה הזו: אנחנו המפלגה הכי אדומה מבחינה חברתית, הכי ירוקה מבחינה סביבתית, הכי שקופה מבחינת ניקיון כפיה, והכי אפורה מבחינת חריצות - חסר רק דבר אחד: מצביעים. הבעיה הראשונה אובייקטיבית, אתה רוצה לחיות במשהו שדי קשה להסביר אותו, בקווי מתאר נוקשים למדי. הסיסמה הישראלית אומרת 'אל תהיה צודק, תהיה חכם'. אנחנו, בקבוצה של האידיאולוגים, בשני הקצוות, רוצים להיות גם חכמים וגם צודקים. סיבה מספר שתיים: שמע - התוצאה מדברת בעד עצמה ואנחנו צריכים לעשות יותר... אני מאמין מאוד בתת-מודע, בריגוש, ביצירת רגש, אני לא יודע איך לומר לך את זה במילים, אעשה בתנועה".
גילאון קם ואוחז בכתפי, אחיזה חזקה אבל לא מדי, שמסמלת, כנראה, שותפות גורל, עזרה ואחריות, כמו גם מעורבות רגשית: "לשמאל תמיד היה חסר את זה. את זה הוא צריך לעשות יותר".
- לגעת.
"כן, לגעת".
"כל טמבל יודע איך זה ייגמר"
ואולי זה לא רק זה, אתה יודע. אולי קרו גם דברים במציאות, מעבר לרגש, ששברו את השמאל. היה לו רצף טוב, אבל דברים קרו, נו, איך קוראים לזה: המציאות, אתה יודע - אוסלו, פיגועים, ועד האביב הערבי. פה לא יעזור חיבוק של שמאלנים.
"אני מדבר על החלק שלנו. אנשים יוצרים את המציאות וצריך שניים לטנגו. מי שרוקד יותר טוב הוא מוביל ואנחנו מבזבזים זמן. לקח לביבי ארבעים שנה להגיע לנאום בר אילן, למה לחכות עוד ארבעים שנה עד למימוש של זה? הרי כל טמבל יודע איך זה ייגמר בסוף. אני כל הזמן אומר לאנשים, אני כל-כך אוהב את ארץ ישראל - הרבה יותר מכם, כי אני מוכן להסתפק בחלק ממנה - זה ביטוי לאהבה".
- לא משכנע. גם לא לרצות לוותר על אף גרגר ועל אף שעל זה ביטוי של אהבה. ומה זה בכלל, חג האהבה פה?
"קשה להעביר מסר כולל. אני לא מאמין שנגזר גורלו של השמאל האידיאולוגי לא לחזור לעולם לשלטון, לגמרי לא. אני רואה דוגמאות אחרות בעולם, ועובדה שכן. לא רואה סיבה שלא. במקום שבו אנשים חיים אפשר לתקן. הבעיה שלא הצלחנו להפוך את המעמדיות לקלף, להחליף את החברתיות הזאת. החברתיות היא מפלטו של כל נבל".
- ובכל זאת, כל המנדטים האלה, איפה הם?
"מתנפצים על אגואים של אנשים שמפרקים את המערכת, משתמשים וזורקים".
- בוא ננסה לחשוב על זה הפוך: אולי הם - קדימה, יש עתיד, כל אלה - הם מה שעומד בין השמאלנים לבין ימין של שמונים מנדטים, אולי אנשים לא מתלבטים בין יאיר לפיד למרצ, אלא בין לפיד לביבי. אני טועה?
"אני לא מסכים איתך, אני חושב שהבעיה המרכזית היא שאנשים לא רואים שיש אלטרנטיבה".
- זה אותו דבר.
"כשרק האגו מוביל, אי-אפשר להגיע לשום מקום. זו ההסתכלות שלי על החיים: אני בהמת משא אידיאולוגית. אתחבר לכל אחד כדי להגיע ליעד שלי. ושוב אני אומר לך, כל אחד שהוא לא ביבי יכול להחליף את ביבי".
- הנקודה היא אחרת: אתם מציעים אלטרנטיבה בשיח החברתי-כלכלי, אבל בשיח המדיני אני מרגיש נתק קל מהמציאות. מה שאתה בעצם נוהג לומר הוא שהישראלים אשמים בקיפאון המדיני.
"ישראל בנתה לעצמה אי-פרטנר שמפרנס אותה. חמאס מפרנס את ישראל ביתנו. מה שקורה עכשיו בעזה זה עבודה של פלג בחמאס עבור הימין. אז מה יגיד הימין - הפתרון יהיה להיכנס בהם. לא. הפתרון עובר דרך רמאללה. לגמרי".
- אנחנו לא מורידים פרטנרים וממציאים פרטנרים. הם לא ילדים קטנים, הערבים, אתה יודע.
"אנחנו תרמנו לא מעט לעניין, ואני לא רוצה לחיות על החרב".
- אולי לחיות על החרב זו לא האופציה הכי גרועה בהתחשב באלטרנטיבה?
"הכי מסוכן זה לא לפתור את המצב, יותר מאשר לחיות על החרב. הזמן לא עובד לטובתנו".
- זה בטוח. עכשיו תסביר לי, אם הזמן לא עובד לטובתנו, איך תהליך מדיני ישפר את מצבנו? הרי בכל מקרה הוא נע לרעתנו.
גילאון חוזר להתבצרות ולאובדן פרטנר. קשה להתווכח עם שמאלנים. האמת, גם עם ימנים די קשה. כולם נורא צודקים כל הזמן. אז גילאון מוציא מאיזה ארון בקבוק פלסטיק ומוזג לנו שני שוטים של צויקה, מין ליקר שזיפים רומני ביתי, משהו שיכול לפתוח כל סתימה. אנחנו שותים, ושותים עוד אחד, נרגעים כמה דקות ויוצאים לגני התערוכה.
אני רוכב עם משפחת גילאון. מתן, הבן הצעיר נוהג, יהודית ואילן גילאון מאחורה. הם יחד מאז כיתה י'. נושמים פוליטיקה כמו שהם נושמים זה את זו. אהבה שקטה ונעימה כזאת. בדרך מדברים על הכול מלבד על פוליטיקה, וזה נחמד. יש להם ארבעה נכדים, ומבחינתם הם יכולים לדבר עליהם ורק עליהם למשך שעות - כמו כל סבא וסבתא אחרים בעולם, בשמאל ובימין.
אין פקקים בכניסה לגני התערוכה ביום הבחירות של מרצ, והן מתנהלות בשלווה רגועה ושמחה ובאווירה טובה. כל הפעילים עונדים סטיקרים של כל הפעילים וכולם מפרגנים לכולם. אין את האנרגיות הכבדות של המפלגות הגדולות ואין את היצרים הלוהטים של המפלגות הקטנות. הבחירות במרצ הן בדיוק, אבל בדיוק, כמו שאתם מדמיינים בחירות במרצ.
גילאון רוכב על הקלנועית שלו, מרכיב את הנכדים בין הפעילים והמצביעים, אהוב עד למאוד, מתראיין, מחבק, מנשק. בלילה מתפרסמות התוצאות. אין הפתעות. גילאון יהיה חבר גם בכנסת הבאה וימשיך להתאים רפידות אורתופדיות לאזרחים.