אחרי שעה ומשהו של צפייה בעבודתו של הרב בנימין פישר פוקדת אותי סחרחורת קלה. כל הנורות בטלפון שעל שולחנו מהבהבות נון-סטופ, מאותתות על כעשרה אנשים שממתינים בכל רגע נתון שיעניק להם ייעוץ רפואי. נוסף על השפופרת שמוקמה על כתפו הוא מתפעל במקביל עוד שלושה-ארבעה טלפונים ושני מחשבים, שבאמצעותם הוא מקבל ושולח מיילים ופקסים, ועל הדרך גם מתקתק במסנג'ר. הייתי שוקלת להתרווח אחורה בכיסא לכמה רגעים, אבל על האוטוסטרדה של פישר אין מצב ללחוץ על הברקס, וגם אני, שיושבת מולו, מוצאת את עצמי רכונה קדימה ומקשיבה בדריכות: בכל שתיים-שלוש דקות הוא עונה לשיחה חדשה, כל אחת טעונה בדרכה ומפריחה לחלל החדר שלל מונחים רפואיים, דילמות ומצוקות - סרטן, מום לב, בעיות ראייה, השתלת כבד, אולטרסאונד, כימותרפיה, מיגרנות, אנורקסיה. לעבור ניתוח עכשיו או לחכות. שיבא או איכילוב. הדסה או אסף הרופא. ללכת לרופא פרטי או לסמוך על קופת החולים. הרופא ההוא או הרופא הזה.
על כל אלה עונה פישר בשקט, ברוגע ובענייניות. הוא ממהר להגיע לשאלה ומתאים את עצמו למתקשרים: מבוגרים או בני נוער, דוברי עברית או אנגלית, כאלה הנתונים בסערת רגשות או קורקטיים, חולה על סף מוות או אחד שסובל מציפורן חודרנית. הוא יורה שמות, אבחנות רפואיות ומספרי טלפון, שחלק גדול מהם הוא זוכר בעל פה. לעתים הוא מחייג בקו האחר אל הרופא הרלבנטי; לעתים מבקש לשלוח אליו מסמכים רפואיים כדי שיוכל להעמיק במקרה.
הוא מלהטט במהירות בין שיחה לשיחה, אך לעתים מקדיש כמה רגעים כדי לדסקס נושאים כמו המרחק מבית החולים לבית המטופל, עלויות כספיות, ואפילו כדי לוודא עם אחד המטלפנים שהוא כבר נגמל מעישון ("נדמה לי שאני שומע שרידים של סיגריות בקולך").
מטלפן אחד אינו מרוצה מהרופא שמטפל בו ופישר שולף מספרי טלפון של שני מומחים אחרים בתחום; המתקשר הבא מתלונן שקיבל מועד רחוק יחסית לצנתור ופישר מחייג בקו השני לאותו רופא ומדבר על לבו שיקדים את המועד; הבאה בתור היא אישה שעומדת לעבור ניתוח אך חוששת מאוד מהרדמה כללית. פישר משאיר אותה על הקו, מחייג למנתח ומברר אם יהיה מוכן לבצע את הפרוצדורה בהרדמה חלקית. "הוא ישמח לבוא לקראתך", הוא משיב כעבור מספר שניות לאישה.
לחולה במחלה כרונית קשה הוא אומר בחיוך: "תמסור לאשתך שאתה תחיה עוד שנים רבות"; לאחרת הוא מסביר למה במקרה שלה לא ניתן לוותר על ביופסיה ולפונה הבא הוא ממליץ לבדוק את תפקוד בלוטת התריס. "תעשה לי טובה, תתקשר אליי אחרי הבדיקה. אני מחכה לשמוע ממך", הוא אומר למטלפן אחר שנמצא במצוקה. כשהמזכירה מאותתת לו שבאחד הקווים ממתין רופא הוא חוטף את השיחה, לא לפני שנתן הנחייה למטלפנת אחרת: "לכי לקומה 2 של ה-CT ותתקשרי אליי משם. בעוד כמה שעות נדע את כל התמונה".
השיחה הבאה מצליחה לערער מעט את שלוותו: המטלפן מאושפז במחלקת עור בבית חולים מסוים ומתעקש להזמין רופא פרטי אל מיטת חוליו. "אתה צריך ללכת לסופרמרקט ולקנות שני קילו סבלנות", נוזף בו הרב. "אתה מטופל באחד מהמקומות הטובים בארץ, ואתה לא צריך רופא פרטי כשאתה בתוך מיטת אשפוז. תקרא עיתון, ספר, תישן. תן למערכת לעשות את העבודה. תן במערכת אמון וגם היא תיתן בך אמון".
הטלפון הבא מגיע מארצות הברית. פישר מעיף מבט בקיר מולו, שעליו קבועים חמישה שעונים המצביעים על השעות בירושלים, בלוס אנג'לס, בניו יורק, בפריז ובלונדון. על מדף אחר שעונים ספרי תורה, על הקיר ממוסגרים מכתבי תודה, וסמוך לשולחנו תלויות אמרות שונות כמו "ההקשבה היא הדו-שיח הכי עמוק" ו"הידע אינו מבוסס על האמת לבדה, כי גם על הטעות".
כבר עשרים שנה שפישר, 46, יו"ר אגודת מגן לחולה ששוכנת בשכונת בית וגן בירושלים, מעניק ייעוץ רפואי בחינם לכל דורש. הוא בקיא מאוד בעולם הרפואה ומכיר אישית את מיטב הרופאים בישראל, את מנהלי בתי החולים, בכירים במערכת הבריאות וגם רופאים מחו"ל. יש שאומרים שהוא "הדור הבא" (אפילו מתחרה) של הרב אלימלך פירר, היועץ הרפואי הבכיר בישראל שהפך למוקד עלייה לרגל. עם השנים, אגב, קמו לפירר אלטרנטיבות בודדות בלבד, ביניהן הרב חנניה צ'ולק, הרב שמעון רגובי, וגם פישר. "אני חושב שכולם עמוסים עד מעל לראש", אומר פישר. "צלצולי הטלפונים הם העדות החיה לביקוש בנושא הזה. אני עונה על כולם כי אני מעדיף את היחס האישי ולא שהחולה יעבור בין כמה ידיים".
מגיעים אליו מפה לאוזן, מכל קצות האוכלוסייה. "הקומפלימנט שלי הוא כשרופאים מתייעצים איתי", הוא מחייך. "אז אני יודע שה-GPS שלי מכוון כמו שצריך". על השאלה איך הוא מגדיר את תפקידו הוא משיב: "אני לא יודע איך בדיוק לכנות את התפקיד. קטונתי. אני מגדיר את העיסוק שלי כשירות חברתי שזכיתי להיות חלק ממנו, שליחות של חמלה".
"לזכור תמיד שאני לא רופא"
פישר גדל בירושלים, שירת בצבא ולמד בישיבת "קול תורה" בשכונת בית וגן בעיר, שבראשה עמד הרב שלמה-זלמן אוירבך, שפישר היה קרוב אליו מאוד. לנושא הסיוע לחולים הגיע במקרה.
"בסוף נערותי היה לי חבר קרוב מאוד שאחיו נפצע אנושות בתאונת דרכים וליוויתי אותו בחודשים האלה", הוא משחזר. "זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שראיתי בית חולים. מאז נשאבתי לכל נושא הסעד סביב חולה. שום דבר לא תוכנן מראש, מעולם לא הייתה החלטה אסטרטגית או ישיבה מסודרת שבה הוחלט שאני מתמסד בתחום הזה".
מתי זה הפך לעיסוק המרכזי בחייך?
"הכול התהווה בהדרגתיות. אנשים התחילו לפנות אליי, להתקשר ולשאול שאלות. גם זכיתי לקרבה ולחיבה יתרה ממורי ורבי, שלמה-זלמן אוירבך ז"ל. הוא עודד אותי בכל חיי וגם בתחום הזה, והעסק התחיל להתגלגל. נקודת המפנה הייתה לפני 19 שנה, אז הקמנו את אגודת 'מגן לחולה' ומוניתי ליושב ראש שלה. התחלתי לשבת במשרד בשעות רשמיות, והנושא הפך מפעילות חובבנית ומזדמנת למשהו ממוסד ומסודר. כך חלפו החודשים והשנים, והווליום של העיסוק הזה רק גובר".
איך אספת במהלך השנים את כל המידע?
"זו לא חוכמה שלמדתי או רכשתי, ואלה לא כישורים מיוחדים שלי. מקורות המידע שלי הם רופאים בכירים ומנוסים, והפידבקים הרבים שאני מקבל ממטופלים על הרופאים שטיפלו בהם ועל איכות הטיפול. הסנכרון ביניהם הוא מקור המידע והאמון כדי לדעת איך לסייע לעם ישראל. קטונתי מלהביע דעה אישית על רופא או על אדם, ואני גם חושב שאסור לי לעשות את זה".
איך אתה רואה את התפקיד שלקחת על עצמך?
"אני חושב שתפקידי הוא לדעת לא להיכשל, לא למעוד ולא להתבלבל בייעוד שלי. זה אומר שאסור לי לשכוח שאני לא רופא, ותמיד לדעת את גבולות היכולת, הסמכות וההבנה שלי. התפקיד שלי הוא לתת את החמלה ואת היושר לחולה ולמחלה, כי החולים הם המסכנים האמיתיים. מי שמשתמש בטישו לנגב את הדמעה בסוף היום זה החולה, ולו מגיעים מלוא השירות והחמלה".
אתה מתייעץ עם הרב פירר?
"כשיש צורך אני מתייעץ איתו. אני מאוד מעריך ומוקיר אותו. הוא פנומן. אז אם אני חושב שאני יכול להיעזר בו, אני בהחלט מדבר איתו".
אתה נעזר גם בסגן שר הבריאות יעקב ליצמן?
"כשצריך לבקש את עזרתו אני בוודאי פונה אליו. הוא עוזר לי כמו שהוא עוזר לכולם. אנחנו לא מאותו 'שטיבל', אבל אנחנו מאותו הכפר - מאותה מסגרת עבודה".
מה לגבי הצורך להכריע בסוגיות אתיות והלכתיות כמו הפלה בשלב מאוחר של ההיריון, ניתוק ממכשירי החייאה וכדומה?
"כאמור, את עיקר תורתי למדתי מהרב אוירבך, שהיה הפוסק הגדול של המאה ה-20. אם מתעוררות שאלות ספציפיות, אני משתדל לקחת את השאלה למקום שאליו המשפחה מעוניינת. יש משפחות שרוצות להתייעץ עם הרב עובדיה יוסף, יש משפחות שרצו את הרב אלישיב וכולי. אני הולך עם המשפחה לאן שהיא רוצה כדי לסייע לה. ככלל, אני משתדל לא לקחת על עצמי אחריות. אני יכול לומר, לייעץ ולכוון - אבל ההחלטה היא תמיד של המשפחה. אסור לי לשכוח שהמקום שלי הוא לא להחליט בשביל החולים".
"לשמור על הרופאים בארץ"
מספרם הרב של הפונים הביא את פישר למסד שעות קבועות של קו ייעוץ טלפוני. בעבר היה מדובר בשעות ספורות בלבד, אך כיום התרחבה היריעה והרב מספק עשר שעות ייעוץ ביום: בין 09:00 ל-11:00 בבוקר ומ-17:00 עד 01:00 לאחר מכן. במהלכן הוא משיב על עשרות קושיות רפואיות. הטלפונים זורמים אליו גם בשישי ובשבת, שבמהלכה הוא נאלץ לענות לשיחות במקרים של פיקוח נפש. הוא מעדיף את הקשר הטלפוני ("זה נותן את המידע ומבזבז פחות זמן"), אך לעתים גם מקיים פגישות עם חולים בלוח הזמנים שפינה לעצמו - שש שעות באמצע היום, שבהן הוא נמצא בבתי חולים ברחבי הארץ, נפגש עם רופאים, מסייר במוסדות ומבקר חולים.
רופאים משתפים איתך פעולה?
"יש שיתוף פעולה מלא עם כולם. במשך השנים נוצרו קשרים וקרבה ויש הערכה הדדית. גם הרופאים מבינים שזוהי אג'נדה חברתית, שירות חברתי אמיתי, ולכן יש להם נכונות לסייע. תמיד יש חריגים, אבל החריגים הם פחות מאצבעות כף יד".
סביר להניח שרופאים ומנהלים מסוימים מפעילים עליך לחץ שתפנה אליהם חולים.
"טבעי שיש לחצים. אני חושב שהפניות האלה מאוד אנושיות, ומצדי יהיה אך טבעי להיות תמיד מנומס ולדעת בסופו של דבר לתת את השירות הכי כנה והכי טהור".
אם אתה שומע ממישהו שהוא מטופל אצל רופא לא טוב, אתה אומר לו את זה?
"נפלתי בפח בעבר כשהייתי קצת בוטה. כיום אני מעמעם את זה, ומי שמבין - מבין".
הוא משתדל להמעיט בנסיעות לחו"ל עם מטופלים: "זה משבש את כל הפעילות השוטפת, אבל אם יש מקרה מיוחד אני נוסע. למשל, היה לי חולה מבוגר עם גידול נדיר במוח. הייתה התלבטות קשה מאוד ואחרי אין-סוף התייעצויות בחרנו במרכז רפואי בארצות הברית והחולה ביקש שאתלווה אליו. זאת הייתה חוויה מקצועית מהמדרגה הראשונה, לראות איך מקום אחר מעבד את החומר, מקבל החלטות ובסופו של דבר מבצע. הוא קיבל פתרון טכנולוגי שלא ניתן לקבל בארץ, ולכן הייתה הצדקה לנסיעה. זאת הייתה חוויה מחזקת".
איך אתה רואה את מערכת הבריאות?
"אילו הייתי צריך לתת ציון, לרופאים ולאחיות הייתי נותן ציון מצוין ומצדיע לכולם. המערכת מתפקדת נכון ויפה. רק מי שמסתובב בבתי חולים בחו"ל יכול לראות כמה אנחנו טובים. אנחנו לא צריכים להיות כל-כך מיואשים, מדופרסים ומתריסים במערכת הבריאות. בעיניי, בכל רופא ואחות יש גרעין של התנדבות למען החולים והמדינה, וצריך לדעת להפנים ולהוקיר את זה. אחות בישראל עושה מה שאחות בבתי חולים בחו"ל לא עושה".
מה דעתך על מיעוט התקציבים שהמדינה מפנה לטובת מערכת הבריאות? מנהלי בתי חולים מקדישים חלק עצום מזמנם לגיוס תרומות, אחרת גם מה שיש בבתי חולים לא היה.
"ברור שאם אפשר היה להפנות מיליארד שקלים למערכת הבריאות הכול היה נראה אחרת. אין שאלה על כך שכל הזרמה נוספת של תקציב תהיה לטובת החולים. אבל אנחנו חייבים להפנים שישראל היא מדינה לא מאוד עשירה, מוקפת אויבים, שמקצה חלק אדיר מהמשאבים הכלכליים שלה לצורכי ביטחון ונאבקת על ההישרדות שלה. אנחנו צריכים פרופורציות ולהבין שזה לא סתם סדיזם".
גם במערכת הבריאות צריך פרופורציות. מה לגבי מוסדות ממשלתיים כמו בית החולים הפסיכיאטרי אברבנאל, שמשרד האוצר מייבש כבר שנים ומצב התשתיות בו קטסטרופלי?
"אברבנאל זו אכן נקודת חושך. פשוט מזעזע שם. מי שלא ראה - לא מבין".
ובכל זאת, בחירות בפתח ואנחנו לא שומעים פוליטיקאים שמניפים את דגל הבריאות.
"אני מאוד נזהר מלהאשים. אני לא מקנא במי שיושב על ברז התקציב הלאומי וצריך להכריע אם לתת כסף לטנקים, למטוסים ולכיפת ברזל - או לאנטיביוטיקה. גם זה וגם זה הם חמצן שאי-אפשר לחיות בלעדיו אפילו דקה. זה דיני נפשות".
מהם לדעתך שני הנושאים הבעייתיים ביותר שצריך לטפל בהם במערכת הבריאות?
"הנושא של המתנה לתורים הוא דבר בלתי נסבל, הן בקופות והן בבתי החולים, ובוודאי במקרים דחופים. באבחנה, בהדמיה, בטיפול - צריך שיהיה גורם מסנן שידע לאתר מקרים דחופים ואסור שהם יחכו. זה בלתי נסבל ובלתי נסלח. אני יכול לנסות ולקצר תורים למטופלים אם אני משתכנע שזה אמיתי, ואני מדגיש שאף פעם אני לא מתקשר לסייע סתם, כי אני לא רוצה שזה חס וחלילה יהיה על חשבון מישהו אחר. נושא נוסף שצריך לתת לו עדיפות עליונה ואת כל המשאבים, ללא שום הגבלה, הוא לשמור על הרופאים הטובים ביותר שלנו, הכוכבים, שלא יברחו לחו"ל. אני כבר לא מדבר על מעבר לרפואה פרטית; העיקר שיישארו בארץ".
האם לדעתך השירות שאתה נותן נכנס לוואקום שקיים בישראל, של חוסר מידע שניתן לחולה, של חוסר יחס, חוסר אמון במערכת?
"שאלה טובה. פעם חשבתי שאני יודע דברים ברורים. ככל שחולפות השנים אני מרגיש שאני פחות יודע לתת את הפירושים הנכונים מבחינה מקצועית לכל המערכת. אני משתדל ככל יכולתי לחזק את האמון בין הצוות הרפואי למשפחות, וכמה שאפשר להימנע מרפואה פרטית. אם למישהו יש ביטוח, והוא יכול לעשות ניתוח פרטי בתנאים טובים, לא יהיה חכם מצדו לא לעשות את זה. אבל מתקשרים גם אנשים מתוך קושי כספי אמיתי, שצריכים לעבור ניתוח. לא נכון ולא הוגן לקחת משפחה ולהכניס אותה למצוקה כלכלית, לבזבז אלפי שקלים שאין לה, בשביל דבר שהיא בהחלט יכולה לקבל בצורה סבירה בבית חולים ציבורי. זו ראייה לא מפוכחת ולא נכונה, ואני משתדל למנוע מהחולה לעשות דברים מיותרים. אם אין ברירה אז אין ברירה, אבל הרבה פעמים אני רואה שעושים שטויות וסתם מוציאים כסף".
"מתפלל להכוונה מבורא עולם"
שאלת המימון הכספי מעסיקה לא רק את החולים אלא גם את פישר, שהאגודה בראשותו מתקיימת, לדבריו, אך ורק מתרומות. עבור הייעוץ הכספי הוא אינו מבקש תשלום, אך מי שמעוניין להכיר תודה מופנה לתרום לאגודה, המתפעלת בארץ סניפים מספר, שבין היתר גם משכירים ציוד רפואי כמו כיסאות גלגלים, אינקובטורים לתינוקות ועוד. למרות העשייה, פישר מודה שקשה מאוד לגייס תרומות. "זה החלק העצוב והקשה והמתסכל בכל הסיפור, אנחנו אף פעם לא מבקשים תרומות", הוא אומר, ומציין כי האגודה מתקיימת מתקציב של קרוב למיליון דולרים בשנה. באגודה יש מתנד'בים וגם מספר עובדים, שלדבריו מקבלים "שכר התנדבותי" - והוא ביניהם.
בשנתיים האחרונות פתח פישר שתי מחלקות באגודה: מחלקה לבריאות הנפש, תחום ש"זוכה" לפניות רבות ("חשבתי שיהיה נכון שיהיה אצלנו אדם שהתמקצע בנושא") ומחלקת שידוכים לבעלי רקע רפואי בעייתי (ראו מסגרת).
מהן תוכניותיך להמשך הדרך?
"האמת היא שאני עסוק בעשייה ואין לי זמן לתכנן. אבל אם יש רגע של חשבון נפש, אני חושב שהדבר הנכון מבחינתי יהיה להסתכל על העתיד בצניעות וביושר, ולדעת איך אני יכול להמשיך להיות יותר טוב ולתת שירות יותר טוב, ובעיקר לברוח מטעויות ולא לעשות משגים. התפילה שלי לבורא עולם היא שיכוון אותי וידריך אותי בעצה נכונה ושאזכה שלעולם לא תצא תקלה תחת ידי".
לא רק רפואה
במרוצת השנים התוודע הרב פישר למצוקה גדולה שנלווית לבעיות בריאותיות: הקושי למצוא שידוך. התוצאה היא מחלקה שהקים באגודה, שעוסקת בשידוכים לבעלי רקע רפואי ושהעומד בראשה הוא "בוגר פרשייה בעצמו", כפי שמכנה זאת הרב: אבריימי בורודיאנסקי, 30, נכדו של הרב שלמה-זלמן אוירבך ז"ל.
"כשהייתי בן 18 הלכתי לתרום דם, ובעקבות בדיקה שנערכה שם התברר שיש לי לוקמיה", מספר בורודיאנסקי. "אחרי תקופה קשה של טיפולים, החלמתי. הייתי בן 22, ובאותה תקופה כל החברים שלי התחתנו. כולם ידעו על המחלה שלי, זה לא היה סוד, ואני גם בא ממשפחה מוכרת. היה קשה לי למצוא שידוך, וזו הייתה תקופה מאוד קשה מבחינתי".
הישועה, מספר בורודיאנסקי, הגיעה מאשתו של הרב פישר, שעשתה שידוך. היום בורודיאנסקי נשוי, אב לשלושה, והוא מקדיש חלק ניכר מזמנו וממרצו לנושא, בסיוע אשתו. ההצלחה הראשונה נרשמה לפני תשע שנים: "שידכנו בחורה חולת סוכרת ובחור חולה אפילפסיה. כשהשידוך עלה יפה, הרגשנו אנרגיה רבה ושיש לנו הכוח לעשות את זה". מאז, לדבריו, שידך ארבעים זוגות שבאו בברית הנישואים, ומאות רשומים כיום לשירות.
את עיקר העבודה מבצע בורודיאנסקי (שעובד בכלל בתחום אחר) מביתו, שם הוא מקיים שיחות עם פונים בכל ערב, חרדים או חובשי כיפה סרוגה. לעתים הוא מפגיש שישה-שבעה זוגות בערב, וממתין במתח לקבלת עדכון בבוקר שאחרי: "אני יודע בדיוק איפה הם נפגשים וכולי שם איתם. בגלל שעברתי את זה, אני ממש חווה כל שידוך ושידוך".
בורודיאנסקי מעיד על מטרה נוספת שהציב לעצמו: "שיפסיקו הרמאיות בתחום השידוכים, ויש הרבה כאלה בחברה החרדית. נניח, רק אחרי החתונה בעל מגלה שלאישה יש סכיזופרניה. מצד אחד אני מבין את האנשים שמרמים; מצד שני, לא בריא לעשות תרגיל כזה לבן הזוג".
גם שאלת הממון היא קריטית. בעולם השידוכים החרדי התעריף המקובל הוא בין 1,000 ל-1,500 דולרים לכל צד, והוא יכול להאמיר ל-2,000 דולרים כשמדובר במשפחות מבוססות. בורודיאנסקי אינו גובה תשלום על השירות. "מי שרוצה לתת", הוא אומר, "שירים תרומה ל'מגן לחולה'".