במדינה החבולה והמוטרדת שלנו קל מאוד לפוליטיקאים להטיל גזירות מבלי לשלם על כך מחיר. כך, למשל, התקבלו החודש בשקט ציבורי מוחלט נתוני "התפוקה" של מערכת האכיפה האוטומטית א-3, שהציג אגף התנועה במשטרה בפני הממשלה.
הנתונים הללו מרשימים מאוד כשמתרגמים אותם לכסף, שנשאב מכיסי האזרחים. החודש השלימה המשטרה את פרישתן של עוד 12 מצלמות מהירות ורמזור חדשות, ובסך-הכול הגיע מספרן ל-36. עד סוף השנה יגיע מספרן ל-60. על-פי הנתון הרשמי המערכת הזאת הפיקה מאז חודש מארס כ-45 אלף דוחות לנהגים.
מהחישוב אפשר להוריד את 12 המצלמות החדשות ביותר, שהחלו לפעול רק לאחרונה, ולפיכך תרומתן לייצור הדוחות עד כה הייתה שולית. אנחנו נשארים עם 24 מצלמות מבצעיות, שגם הן החלו לפעול בהדרגה.
ב-4 החודשים הראשונים פעלו רק 12 מצלמות. לפיכך אפשר להניח שהקצב הממוצע המינימלי למצלמה הוא בסביבות 500 דוחות בחודש. נכפיל את זה ב-60 מצלמות - וקיבלנו שלל נאה של כ-360 אלף דוחות בשנת 2013.
נהיה סלחנים וניקח בחשבון שחלק מהמצלמות יניבו למדינה שלל דל יותר ואת קיומה של עקומת למידה של הנהגים, שמפחיתה את תפוקת המצלמות. לפיכך נסתפק ב-250 אלף דוחות בשנה מ-60 מצלמות.
כמה זה עולה לנו? אם להסתמך על נתוני המשטרה הראשוניים מהמערכת, מספרם של הדוחות המונפקים על חציית צומת באור אדום הוא בסביבות 7%. נכפיל את ב-1,000 שקל לכל דוח - וקיבלנו כ-17.5 מיליון שקל בשנה.
כל השאר הם דוחות על מהירות, ועל-פי הסטטיסטיקה כ-40% מהם מונפקים לנהגים על מהירות מופרזת בצמתים. כלומר צריך להתייחס למצלמות "הרמזור" בתור מצלמות מהירות.
גם אם נניח שכ-60% מהדוחות הם על עבירות קנס קלות, כלומר חריגה של 10-15 קמ"ש מהמהירות הרשומה, ונכפיל זאת ב-250 שקל קנס - קיבלנו עוד כ-35 מיליון שקל למדינה.
כל שאר הדוחות, למעט מיעוט חריג של עבירות במהירות גבוהה מאוד שבגינן נשפטים אוטומטית, הם דוחות על עבירות של ברירת קנס בגובה 750 שקל. אלה מהווים בוננזה אמיתית ומניבים למדינה סכום נאה של כ-72.5 מיליון שקל בשנה.
החישוב הזה הוא גס למדי, ואנחנו מוכנים להמר שבפועל תנובת המערכת גבוהה יותר. לא נשכח את מיליוני נקודות החובה שנצברות, שמייצרות עוד הרבה הכנסות לוואי מחידוש רישיונות, קורסים לרענון נהיגה וכו'. עכשיו תכפילו את זה בנתון שהציג אגף התנועה לממשלה, ולפיו 240 מצלמות מיועדות להיות מוצבות בעתיד על כבישי הארץ.
הפריפריה מופגזת
ייתכן כי חלק מהשקט הציבורי נובע מהעובדה שעד כה המצלמות הוצבו בפריפריה - תושבי הדרום, למשל, נושאים בעיקר הנטל - ולא התקרבו כמעט לאזורים "בעייתיים פוליטית" כמו תל-אביב, שבה מתגוררת שכבת ההון-שלטון, או חלילה וחס לירושלים ולכביש מספר 1, שבהן נוהגים לדהור נהגיהם של מקבלי ההחלטות.
היינו שמחים לדעת גם כמה מתוך 47 אלף הדוחות האוטומטיים הונפקו לכלי רכב ממשלתיים ולכלי רכב צמודים של המשטרה, שחלק עצום מהם מעורב בתאונות בשנה.
אם אפשר, היינו רוצים לקבל את הנתונים לפני הבחירות.