כשהתותחים יורים, המוזות שותקות. אבל מה קורה לתקשורת? העיניים נצמדות אל המסכים, אתרי האינטרנט עושים "ריפרש" כל 20 שניות והרדיו נשאר בגל פתוח. עם זאת, לפחות בימים הראשונים, הכול נשמע כמעט אותו דבר.
"התקשורת מתאחדת סביב הדגל", מסביר פרופ' גבי וימן מהחוג לתקשורת באוניברסיטת חיפה, שטוען כי זהו דפוס שחוזר על עצמו בכל סיקור של אירוע ביטחוני גדול. לדבריו, "יש הבדל בין התחלה לבין סוף הסיקור, ככל שהאירוע מתמשך. בשלב הראשון הביקורות נדחקות הצידה לטובת לאומיות ופטריוטיות - וזה גם תפקידה של התקשורת כאלמנט מגבש בעידן של חילופי אש. אלא שככל שהקונפליקט יימשך, המחיר שיגבה עלול להאמיר ואז מתחילות המחלוקות. בשלב זה התקשורת יוצאת מהמעגל שמטרתו להגן על השבט, ומרחיבה את תפקידה מגוף שרק מדווח לגוף שגם מבקר".
יזהר באר, מנכ"ל קש"ב - המרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל, מדגיש כי אופי סיקור כזה נפוץ בכל העולם: "בשלב ראשון אנו עדים להצדקת הצעדים, ולהיעדר מתן אלטרנטיבות לפעולה באמצעים מדיניים או אחרים. זוהי תגובה אינסטינקטיבית, שמתרחשת באומות מתורבתות ודמוקרטיות בכל העולם". לדבריו, הסיבות לכך מקורן במניעים פסיכולוגיים, אידיאולוגיים, פטריוטיים ולאומיים. באר מתייחס גם לפן האישי של המסקרים: "יש רגשות אותנטיים גם לעיתונאים כאזרחים וכחלק מההוויה הציבורית".
גם היבט כלכלי מובא כהסבר לאופי הסיקור הזה. לפי באר, העיתונות, שמצויה בקשיים כלכליים, לוקחת בחשבון כי יציאה נגד דעת הקהל עלולה לגרום לה לנזקים באמצעות נטישת קוראים או צופים. "בתקופת פיגועי הטרור הגדולים, עמירה הס מעיתון 'הארץ' המשיכה להביא את קולות הפלסטינים. במערכת התקבלו מדי בוקר טלפונים מקוראים שביקשו כמחאה לבטל את המנוי. בימי רגיעה זה לא קורה. תחת אש, כשהרוחות נרגשות ומתלהמות, אף אחד לא מחפש להרגיז את קוראיו או צופיו".
באר מתייחס להתכנסות תחת נרטיב מוכר ונוח של לא להפריע לביטחון ולחמימות שמעניקה האמונה שאנחנו בסדר והצד השני הוא הרע. "נוצר מצב שבו אנחנו גם החזקים וגם הקורבן, ומי שייפר את הקונצנזוס הזה יהיה מוקע. כלי תקשורת עלול להיות מתאבד כלכלית אם יפר את הקונצזוס".
גם אמנון אברמוביץ', הפרשן המדיני של חדשות ערוץ 2, סבור שהתקשורת מתגייסת. "ניסיון העבר מלמד שהייתה התגייסות יתר של התקשורת, ורק מיעוט הביע ספקנות והעלה תהיות". לדבריו, "הנוסחה המאוזנת צריכה להיות שלעיתונאי מותר להיות פטריוט בעת מלחמה, זאת לא בושה. אבל המצב הנדרש מעיתונאי בעת מלחמה הוא תמיד ספקנות, תמיד חשדנות ולא להירתע מהעלאת שאלות קשות, גם בתקופת לחימה". עם זאת, אברמוביץ' סבור שלא ניתן לנהל סדר יום תקשורתי אחר בזמן חירום. "הקשב בזמן מלחמה נתון למלחמה. בלתי אפשרי לנהל סדר יום תקשורתי אחר כשיש מלחמה. כמו כן, צריך לקיים סולידריות עם תושבי הדרום".
באשר לסמיכות היציאה למבצע "עמוד ענן" לבחירות הקרובות, טוען אברמוביץ' כי זו שאלה שבהחלט צריכה להישאל ועם זאת הזכיר, ש"מבצע 'עופרת יצוקה', שהסתיים כשבועיים לפני הבחירות, לא עזר לאהוד ברק שהיה שר הביטחון בזמן המבצע, והוא איבד בבחירות כשליש מכוחו".
הפוליטיקאים נזהרים
התזה המקובלת היא שאחרי פרק זמן מסוים, התקשורת מתחילה לשנות את אופי הסיקור. לדברי פרופ' וימן, קשה מאוד להגדיר מראש מתי חל המפנה: "זה תלוי במה שקורה בשטח ומסביב. במלחמת לבנון הראשונה, במשך חודשים היה קונצנזוס, ובמלחמת לבנון השנייה, כעבור כמה ימים הכתבים הצבאיים כבר החלו לבקר את המהלכים ואת הטעויות".
כיצד משפיעה העובדה כי אנו נמצאים לפני בחירות על סיקור האירועים?
וימן: "קל לראות שאנחנו באווירת בחירות. המועמדים רצים להופיע בכל תוכנית בוקר, גם כאלה עם רייטינג נמוך. כרגע כולם בקונצנזוס ומביעים תמיכה. גם אנשי האופוזיציה מלוכדים עכשיו סביב אותו קונצנזוס. לגבי התזמון, אני מקווה ומאמין שלא חושבים על יציאה למלחמה בגלל סיקור לפני בחירות. הייתי אומר שפוליטיקאי היה נזהר ממהלך כזה, כי הוא לא היה יודע איך ייצא מזה".
האם היעדר הביקורת מקורו בכך שהציבור רוצה להתמקד בדיווחים?
וימן: "ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, רוב העיתונות נמנעה מביקורתיות כל עוד בנינו נהרגים בקרב. חנה זמר, פרסמה בשעתו מאמר ב'דבר' ובו שאלה עד מתי מצווה התקשורת לשתיקה והאם יכול להיות מצב שהשתיקה הזו גורמת להארכת המלחמה? ולכן, לשאלה באיזה שלב הופכים את השליחות התקשורתית לביקורתית ומה ההשלכות לכך, אין תשובה מדעית".
הציבור לא רוצה לשמוע טון ביקורתי בימים אלה?
באר: "בהחלט. גם מאמרי הדעה שיש היום, לא רק שהם זוכים לרייטינג נמוך מצד הקוראים בשעות כאלה, אלא הם כוללים פילטרים של ביקורת מוחלשת. גם הבוקר (ה'), מאמרי הדעה בעיתונים מביעים תמיכה עקרונית מבלי להשמיע ביקורת. השפה הוויזואלית מציגה אסתטיקה של מלחמה. זו שפה שמכתיבה את הנרטיב באופן דרמטי. בעיתונות ובטלוויזיה יש צילומי 'לונג שוט' אסתטיים במידה מסוימת, כלומר ללא גופות ודם. מנגד, העיתונות הפלסטינית מציגה קלוז-אפ, ותמונות קשות של ילדים עם דם. שני העמים קיבלו מסרים שמתמצתים את הנרטיב ההפוך".
"תקשורת מגויסת וטקסית"
מי שכבר היה בצד השני של המתרס הוא אבי בניהו, דובר צה"ל לשעבר. לדבריו, "בעתות מלחמה, כולל במבצע הנוכחי, ההתנהגות התקשורתית הופכת להיות אינפורמטיבית. כל כלי התקשורת עוברים לגלים פתוחים כי זה מה שמעניין את הציבור: דיווחים שוטפים. אין מקום לניהול סדר יום תקשורתי אחר, כל עוד מיליון ורבע בני אדם יושבים במקלטים".
מתי מתחילה התקשורת לשדר ביקורת?
"ביקורת תקשורתית בזמן מלחמה מתחילה להישמע על-פי רוב מספר ימים אחרי תחילת האירועים ולא באופן מיידי. ההחלטה של ראש הממשלה ושל צה"ל במבצע הנוכחי נתפסת כמוצדקת וכמובנת, ולכן לא נשמעת ביקורת תקשורתית, מה גם שעוד אין את מה לבקר פה. התקשורת והציבור נותנים גיבוי למהלכים של הממשלה וצה"ל, בדומה לגיבוי שנתנו במלחמת ששת הימים ובמבצע 'עופרת יצוקה', אך בניגוד למלחמת לבנון השנייה", הוא אומר.
לטענת בניהו, "במלחמת לבנון השנייה חלק מכלי התקשורת איבדו את הציבור, כי הציבור הזדהה עם צה"ל ועם החיילים ולא אהב את הביקורת תוך כדי הקרבות. הציבור מעדיף לשמוע את הביקורת אחרי. במבצע הנוכחי, הסבל של תושבי הדרום ברור ולכן היעדר הביקורת והגיבוי של התקשורת. מה גם, ככל שהטילים מתקרבים לתל אביב, ההתנהגות התקשורתית נעשית אחראית יותר".
בניהו, בדומה לפרשנים אחרים, טוען כי לבחירות הקרובות אין קשר לעיתוי המבצע. "ישראל לא בחרה את העיתוי, החמאס בחר".
חנוך מרמרי, עורך "העין השביעית" ועורך "הארץ" לשעבר, סבור כי התקשורת בעתות חירום מגויסת וטקסית. "בכל פעם מחדש זה פועל לפי דפוסים קבועים וטקסים של ממש. תמיד נראה את שר הביטחון עולה על ז'קט העור שלו ובארשת פנים נחושה אומר את דבריו, וגם את ראש הממשלה שעובר לבגדי עבודה, וככה הטקס מתגלגל".
מרמרי מוסיף, כי "התקשורת בעיני לעולם לא עסוקה באנליזה עצמית: איך מכסים? מה צריך להיות הקו המנחה? מהי מידת הביקורתיות? ומה מידת האיפוק שצריך לשדר? זה לא קורה בכלל". באשר לסמיכות "עמוד ענן" לבחירות, אומר מרמרי: "אם הייתי ציניקן, הייתי אומר שכל אדם במערכת הפוליטית שואל עכשיו בסתר לבו 'איך אני גוזר את הקופון שלי על רקע המבצע'. אני מאמין שמי שתכנן את זה היה מודע גם ללו"ז הפוליטי, וזה לא אומר שלא היה צריך לפעול בעזה".