"דב"א - סיפורו של גיבור", יום א' 22:00, ערוץ 8
יותר מ-20 שנה חלפו מאז הסתלק מכאן דן בן-אמוץ והוויכוח אודותיו עדיין חי ובועט. הביוגרפיה השערורייתית שנכתבה עליו בידי אמנון דנקנר, שמה על המוקד לא רק את האיש ופועלו, אלא גם חלק גדול מחבריו, רובם אייקונים ישראליים בולטים בזכות עצמם שהיו מעורבים בעלילותיו, בין אם כשותפים לדבר עבירה (לכאורה כמובן) ובין אם בשתיקה. החבר'ה התרעמו ונידו את דנקנר. הלה מצדו טוען עד היום שלא רק שכתב אמת-לאמיתה, אלא שאף את הסיפור המזעזע ביותר, השאיר מחוץ לספר. הנה כי כן הפך דן בן-אמוץ כאישיו, למעניין יותר מדן בן-אמוץ האיש.
כל אחד מהקוראים רשאי לבחור לעצמו את נקודת ההשקפה שלו על הנושא, ובכל זאת, נדמה שבסיפור של בן-אמוץ, יש לא מעט אספקטים מעניינים גם בלי להידרש לנושאים שגנבו את הפוקוס בשעתו. למשל התשוקה להיות צבר שמקורה ברגש הנחיתות שחשו עולים חדשים אל מול הצברים, פאר היצירה הציונית. נדמה לי שחניך אחר של כפר הנוער בבן-שמן, שמעון פרס, מייצג את הישראליות ההפוכה: גם על סף גיל 90 עם שרידי מבטא זר, עדיין קצת אאוט-סיידר שגם כמנהיג שזוכה להערכה, לעולם לא התקבל באמת ל"חבר'ה" של יפי הבלורית והתואר, אלה שדן בן-אמוץ (מוסייה תהילים זייגער במקור ו"משה שעוני" בתרגום מוטעה של שמו לעברית), המציא את עצמו מחדש כדי להיות חלק מהם. אז האם "הישראליות" הזאת הייתה רק זיוף? ואולי בכלל זה לא משנה? שכן ה"כאילו-צבר", הפלמ"חניק, האמן - איש העולם הגדול שייבא לארץ גינוני בוהמה ועטף אותם בכאפייה וגלבייה, הגעגוע לדמות הזאת ולאו-דווקא לבן-אמוץ האיש, האם אינו אמיתי? האם אינו מסמל משהו שפעפע (ואולי עדיין מפעפע) בכולנו? הרצון להשתייך בכל מחיר? ואיך קרה שדווקא כל מי שהיה זר לאתוס הזה הפך למשפיע על ישראל של ימינו מכל אלה שהיו חלק ממנו? הסרט המעניין הזה של לוי זיני, לו קח את הצופה למסע אל האיש ואל האישיו, דרך הפריזמה של מסיבת הפרידה שארגן לעצמו בעודו בחייו. זה מרגש, דוחה, מצמרר ומהפנט בעת ובעונה אחת.
כשאהוד מתנשף
דיאלוג הזוי בין אהוד יערי ליונית לוי, חדשות ערוץ 2, אמש
השעות הרבות באולפן חדשות שמסקר אירוע מתגלגל, אך לא ממש מתחדש, הוליד כמה דיאלוגים הזויים במהלך סוף השבוע האחרון. המוזר ביותר שבהם התקיים דווקא בצידה של אחת הידיעות המעניינות יותר של אותו הערב. השידור המיוחד באולפן החדשות עמד לפנות את מקומו ל"מצב האומה" כשאהוד יערי מקבל ראשון את הידיעה על מגעים להפסקת אש וחוזר לאולפן אחרי שכבר הסיר מעצמו את האיפור וכשהוא מתנשף מהמאמץ, מכריז שיש בידיו סקופ. יונית לוי, דווקא מי שנחשבת לקרירה וחמורת סבר, מקבלת אותו במשפט: "תמיד כשאתה מתנשף, זה סקופ". הנה כי כן, גם מלחמות מולידות לפעמים רגעים קטנים של אושר.