שנת 2008, הניסוי הראשון של מערכת יירוט הרקטות כיפת ברזל והדריכות בשמיים. יוסי דרוקר מחברת רפאל והאיש שהוביל את הפרויקט השאפתני, לצד אנשי בקרה, נציגי מערכת הביטחון וחיל האוויר שכבר תפסו את מקומם בקרונות השליטה והבקרה. הסוללה, בתוכה כבר דרוך הטיל המיירט 'טמיר', נפרסה מבעוד מועד. המסלול ומשך זמן המעוף שלו נקבעו מראש, הספירה לאחור החלה ודרוקר הפסיק לנשום. הוא תמיד מפסיק לנשום לפני ניסויים. בסוף הספירה מישהו לחץ על הכפתור, לחיצה שאמורה לשחרר לראשונה את ה'טמיר' שיותיר מאחוריו שובל לבן וארוך. אבל, כלום לא קרה.
"בדברים כאלה כלום לא הולך חלק אף פעם. מרפי עובד שעות נוספות. לחצנו וכלום לא יצא מהמשגר. ניסינו שוב, ועדיין שום דבר. גם אז, לרגע לא הפסקתי להאמין במערכת. אספתי את האנשים שלי, אמרתי להם 'חבר'ה, ניסינו להדליק מנורה והיא לא נדלקה. חוזרים הביתה, בודקים את מה שצריך'", משחזר דרוקר.
הסוללה הועמסה על מוביל, עשתה את כל הדרך משדה הניסויים שדמה שבנגב אל אחת המעבדות של רפאל ונבדקה לפרטים. "מרפי לא הפסיק להתל בנו. התברר שכבל מאוד פשוט לא היה מחובר למקום הנכון, סיפור של תקע ושקע שמנע את השיגור. סיפור מאוד קטן ומאוד לא מסובך. היה יותר קשה לעלות עם כל המערכת משדמה לאזור המרכז. אחרי שבועיים חזרנו עם המערכת לאותו המקום, לחצנו על הכפתור והטיל יצא לתפארת", הוא מספר.
מאז אותו ניסוי, סוללת כיפת ברזל והטילים המיירטים שלה ירדו פעמים רבות דרומה. הניסויים תכפו וכל ניסוי מוצלח קירב את אנשי רפאל אל המטרה הגדולה: לספק לראשונה בעולם תשובה מוחצת לאיום של רקטות קצרות טווח, שהותירו במשך שנים את תושבי הדרום והצפון חסרי אונים. בתחילת אפריל 2011, כבר זכו אנשי רפאל לכתוב פרק בהיסטוריה הצבאית ובתהילת עולם, כאשר סוללה מבצעית ראשונה שמערך ההגנה האווירית פרס ליד אשקלון, יירטה במעופה רקטת גראד שהייתה אמורה לפגוע בשטח מיושב בעיר החוף הדרומית.
היירוט המבצעי הראשון של המערכת שניצח על פיתוחה, תפס את דרוקר בפגישת עבודה בפלורידה שתוכננה כדי לבדוק היתכנות לייצוא כיפת ברזל לארה"ב. "השעה הייתה 22:00, המפגש רק התחיל ואז קיבלתי לנייד שלי מסרון עם פרטים ראשונים על יירוט מוצלח. בשלב הזה המפגש כבר הסתיים. זאת הייתה חגיגה גדולה. מה שמלכתחילה היה ברור לכולנו, התברר עכשיו לכולם - שהדבר הזה באמת עובד".
תרומה בלתי מבוטלת
ימים אחדים טרם מבצע "עמוד ענן", ודרוקר יושב במשרדי רפאל במרכז הארץ, רגוע ונינוח. בורר את מילותיו בקפידה. לא מכבר אנשי המינהלת להגנה אווירית ואוויר-אוויר שבראשותו, סיימו שדרוגי תוכנה משמעותיים למערכת היירוט, שמבטיחים לה יכולת לפוצץ באוויר מגוון רחב יותר של רקטות וטילים, גם בטווחים ארוכים יותר. שדרוגים שעונים גם לאיום הרקטות הכבדות מסוג פאג'ר 3 ופאג'ר 5 שפרסו החמאס והג'יהאד האסלאמי בבורות שיגור, נכונים לעבר גוש דן. "מערכות מתקדמות כמו כיפת ברזל הן מערכות עתירות תוכנה, וכל הזמן אנחנו מנסים לשפר את התכונות שלהן. ברגע שמצליחים לבצע את השיפורים האלה בתוכנה, הטמעתם במערכת פשוטה. לשם המחשה, זה כמו מעבר מ'חלונות 7' ל'חלונות 8'. במשך הזמן נעשים כל הזמן שיפורים קטנים במערכות כאלה, ומדי פעם גם שיפורים גדולים. במקרה הזה מדובר בשיפור גדול", מבהיר דרוקר.
הסוללה החמישית של כיפת ברזל, זו המשודרגת ובעלת היכולת לתת מענה לאיומים העדכניים מעזה, נפרסה בשבת האחרונה בעיצומו של יום הלחימה הרביעי של 'עמוד ענן', כדי להגן גם תל אביב ועל ערי גוש דן. בתוך שעות, היא כבר יירטה את הרקטה הראשונה בשמי תל אביב. דרוקר מקמץ בפרטים אודות היכולות: "אחרי השדרוג, המערכת מסוגלת לפגוע ברקטות בטווחים ארוכים יותר ובדיוק גבוה יותר, ובכוחה לתת מענה למגוון רחב יותר של חימושים".
מדובר במערכת הלחימה הראשונה והיחידה בעולם שמסוגלת לספק הגנה בשיעור של כ-90% מפני רקטות. לטובת המחשת האתגר הטכנולוגי שעמד לפני אנשיו של דרוקר ושל אנשי מפא"ת (מרכז פיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות במשרד הביטחון), זה כמעט כמו לפגוע באוויר בגולה באמצעות גולה אחרת, בגובה רב ובמהירויות בלתי נתפסות. לאלה, נוספת העובדה שהמערכת הועמדה מבצעית בזמן שיא, פותחה, נוסתה והוכרזה מבצעית בתוך כ-4 שנים.
אפשר רק להעריך כיצד מבצע 'עמוד ענן', כמו גם כל סבבי הלחימה שקדמו לו בדרום הארץ בשנה וחצי האחרונות, היו מסתיימים ללא כיפת ברזל. "אין לי שמץ של מושג כמה חיי אדם נחסכו לנו בכלל סבבי הלחימה האלה", אומר דרוקר, "אם בכל סבב כזה היה ירי נרחב לעבר ערים כמו אשקלון, אשדוד ובאר שבע, אפשר רק להניח שנחסכו פגיעות רבות בנפש וברכוש. אבל יש כמובן גם מעבר לזה: בזכות כושר יירוט גבוה של רקטות, גם היכולת של צה"ל ושל הדרג המדיני להימנע מתגובות חריפות על הירי מעזה בצורה של פעולה קרקעית, למשל - התרחבה. יש כאן כמה היבטים: בראש ובראשונה של הימנעות מפגיעה בכוחות צה"ל במצב של פעולה קרקעית, וגם היבט כספי שכן יום לחימה כזה עולה כמיליארד שקל. כך שבהחלט יש לכיפת ברזל תרומה בלתי מבוטלת".
"חיסכון של הרבה מאוד כסף"
הוא נולד בעיירה ביילבה שבפולין לפני 62 שנה, עלה לארץ ב-1957 ומתגורר כיום ביישוב כפרי בעמק יזרעאל. נשוי ואב לשתי בנות עורכות דין, ולבן שלומד הנדסה. "אני מקווה שיום אחד הוא עוד יעבוד אתנו כאן, ברפאל", הוא אומר. בחברה הביטחונית-ממשלתית הוא עובד מאז 1977, עת סיים את לימודי ההנדסה שלו באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע.
בעבר עמד בראש פרויקט טילי האוויר-אוויר של רפאל מסוג פיתון, ומאז הוביל עוד שורה של מיזמי פיתוח של מערכות טילים מתקדמות. "בזכות היכולת והידע שנצברו ברפאל במשך שנים בתחום הטילים, הצלחנו להעמיד מערכת כזאת בזמן כל כך קצר וזאת הסיבה שהיה לנו ברור שנצליח בזה".
גם אחרי שכיפת ברזל הוכיחה יכולות יירוט מפליאות והצילה חיי רבים, קמו אלה שפתחו מחשבונים, חשדו במחיר העלות של כל יירוט וטענו שישראל תפשוט את הרגל אל מול מטחי הרקטות מעזה או מלבנון. מהעובדה שמיירט מסוג 'טמיר' עולה כ-50 אלף דולר, לעומת רקטת קסאם מאולתרת שעולה, אולי, 200 דולר. "זאת דמגוגיה. כיפת ברזל הרבה יותר זולה מהדברים שעליהם היא מגנה", מיירט דרוקר את הטענות ומסביר כי "באופן מעשי, אל מול מערכות אחרות שהוצעו בעבר לטיפול באיום, הכיפה זולה פי עשרה. אבל היא בעיקר זולה באופן משמעותי מהנזק שהרקטות המופנות לעבר ישראל גורמות. אם אנחנו מונעים באמצעות היירוטים האלה יום לחימה אחד - הרי שיש כאן חיסכון של הרבה מאוד כסף. אנחנו עומדים ביעדי עלות והם לא יקרים".
- ומה לגבי הטענה שהמערכת לא מסוגלת להגן על שדרות בשל הקרבה שלה לעזה והיעדר היכולת שלה לתת מענה בטווחים קצרים?
"הכיפה נותנת מענה כשהיא פרוסה בכל תא שטח. מדינת ישראל קצרה בכמות הסוללות שיש לה. אם המערכת תוצב בשדרות, היא תדע להגן על העיר באותה הצלחה שהיא מגנה על כל עיר אחרת".
- כיפת ברזל הייתה יכולה לתת מענה טוב לאלפי הרקטות שנורו לעבר ישראל במלחמת לבנון השנייה?
"כן. מתוך 4,000 רקטות שנורו לעברנו, רובן נפלו בשטח פתוח ורק 1,000 בשטחים מיושבים. המערכת הייתה יודעת לטפל בכל הרקטות האלה".
- מערכת הביטחון קבעה יעד הצטיידות של 13 סוללות יירוט. די בכך כדי לתת מענה לאיומי הרקטות מצפון ומדרום?
"לדעתי צריך קצת יותר".
מערכת הביטחון מנסה כבר חודשים לקדם את שיווק מערכת היירוט המתקדמת, רפאל מציגה אותה בתערוכות ביטחוניות בינלאומיות וצבאות מכל העולם מגלים בה עניין. הבעיה היא שאין כיום מדינה שחשופה באמת לאיום של מטחי רקטות על העורף שלה כמו ישראל. מאמץ השיווק המרכזי של אנשי רפאל ומשרד הביטחון מתמקד בדרום קוריאה שמאוימת בידי שכנתה הצפונית.
- אם המערכת תשווק ללקוח בחו"ל, ניתן יהיה להוזיל משמעותית את העלויות באופן שמערכת הביטחון תוכל להצטייד ביותר סוללות ומיירטים?
"היכולת להוזיל את העלויות תוך הצטיידות בכמויות גדולות ממנה קיימת, אבל באחוזים קטנים של 5% עד 10%. לא יותר".
על הייצור של המערכת כולה - סוללות ומיירטים, המכ"ם של אלתא ומערכת השליטה והבקרה של חברת אמפרסט מערכות - אמונים לדברי דרוקר פחות מ-100 איש. הפעילות נעשית ברובה באחד מאתרי רפאל בצפון, ואילו ייצור המכ"ם נעשה באלתא באשדוד, מרחק זעום מהמקום שבו פרוסה הסוללה שמגנה על העיר ועל המרחב הסובב אותה. כך, הקשר בין דרוקר ואנשיו ברפאל עם מערך ההגנה האווירית של חיל האוויר הדוק.
לאורך כל סבב לחימה בדרום, בדיוק כמו בימים האחרונים, הם אוכלים אבק בשטח, ליד הסוללות, מתחקרים בזמן אמת את השיגורים ואת היירוטים, מהדקים עוד כמה הגדרות במערכת - הכול כדי לשפר ביצועים. כשעין אחת מכוונת לעזה, העין השנייה של דרוקר כבר מכוונת לחזיתות אחרות, והקשב מופנה לעבר המערכת הבאה של רפאל שמפותחת בשיתוף רית'יאון האמריקנית 'שרביט קסמים', שתספק הגנה מפני רקטות כבדות וטילים בליסטיים לטווח הבינוני.
כמו גנן שאוהב את הערוגה שגידל וטיפח, כך דרוקר אוהב את הטילים שלו: את ה'סטאנר', הטיל המיירט שיעמוד במרכז מערכת 'שרביט קסמים' הוא מגדיר במילה אחת: "חתיך": "הוא באמת חתיך. הוא טיל יפה. וטוב". בשניות שלפני שה'סטאנר' ישתחרר לראשונה לאוויר ויכוון את עצמו לעבר טיל המטרה כדי ליירט אותו - דרוקר יפסיק לנשום. את הנשימה שלו הוא יסדיר אחרי שהוא ישמע את ה"בום".
"היו הרבה אנשים שלא פרגנו"
השבחים שמרעיפים ראשי מערכת הביטחון על כיפת ברזל רחוקים מלהיות מובנים מאליהם: פרויקט הפיתוח של המערכת השאפתנית החל בלי שמפתחיה נהנו מרוח גבית, כשמסביב הססנות מופגנת, חשדנות וספקנות - גם מצד ראשי הצבא ומערכת הביטחון. הם הגדירו את הרעיון כהזיה טכנולוגית שתעלה למדינה הון, אמרו שזאת הרפתקה מיותרת, טענו שאם כבר מישהו החליט להוציא כל כך הרבה כסף מוטב להשקיע אותו בכלים שישרתו התקפה שתייצר הרתעה. מי שדפק על השולחן וקיבל את ההחלטה לרוץ עם הפיתוח הוא שר הביטחון לשעבר, עמיר פרץ, שנתן לתוכנית הפיתוח אור ירוק.
אלא שברקע של כל אלה, קבוצה של שתדלנים המשיכה להטיל דופי בהתכנות של פיצוץ רקטה בעת מעופה באמצעות טיל. הם העמידו חישובים מלומדים של מהירויות וטווחים, שהשורה התחתונה שלהם קבעה נחרצות שזה פשוט לא יעבוד. האלטרנטיבות שהוצעו, נבחנו ונדחו בתוקף, היו מערכת ליירוט רקטות באמצעות קרן לייזר רבת עצמה שמכונה 'נאוטילוס'. צוותים של משרד הביטחון נסעו לארה"ב כדי לבחון אותה, ולטענתם מצאו מערכת שקיימת נהדר, אבל נמצאת על לוח השרטוטים לאחר שאב הטיפוס שלה פורק כבר מזמן.
הספקות גברו כשצוות של מומחים מארה"ב הגיע לישראל כדי לבחון את הפיתוח השאפתני והנועז. הם שמעו מדרוקר ומאנשיו את החזון, פקפקו וחיברו דוח קטלני שהעריך לכיפת ברזל סיכויי היתכנות נמוכים. מאוחר יותר, כשהמערכת החלה להוכיח את עצמה בשדה הניסויים, אותם מומחים, נציין, היו מספיק ישרים כדי לחזור לארץ, להתעדכן ולחבר דוח ברוח אחרת.
כשבעוטף עזה שרקו הרקטות ובשיח הפנימי במערכת הביטחון גברו הקולות נגד הפיתוח של רפאל, דרוקר ואנשיו בלעו רוק, לקחו נשימה עמוקה והמשיכו לרוץ לעבר המטרה. האם האמינו בכל לבם שאת ההוכחות כבר יספקו בשטח. "היו במערכת הרבה אנשים שלא פרגנו, חלקם מסיבות עסקיות. אני מתעלם מהאנשים האלה, שהיו להם כנראה אינטרסים שונים שנצבעו בצבעי הלאום", מספר דרוקר, "ויש גם את אלה שכן תרמו לביטחון ישראל, אבל לא האמינו ביכולת להשיג את ההישג הזה. לפעמים אני מדבר איתם והם אומרים לי 'לא האמנו, כל הכבוד'. ויש את אלה שגם עכשיו לא אומרים כלום. מה שחשוב זה שבתקופת הפיתוח קיבלתי מהמנהלים שלי ברפאל את הגיבוי שהייתי צריך. הם האמינו כמוני ביכולת להעמיד מערכת ראויה שעובדת, וזה בהחלט הספיק לנו כדי להתקדם".
לא בכדי, התייצב דרוקר בחודש ספטמבר האחרון בבית הנשיא בירושלים, כחתן פרס ביטחון ישראל היוקרתי שרק מעטים זוכים לו: "לפרס הזה זכאים עוד מאות אנשי פיתוח שלקחו חלק בפרויקט הזה. מקצוענים אחד אחד, שעובדים גם על חשבון זמנם הפנוי. אחד מהם, בן 75 שפרש לגמלאות וממשיך לתרום לתוכנית מהידע ומהניסיון האדירים שלו. 1,000 שעות אדם הושקעו בזה, מאמץ כביר בתוך זמן קצר מאוד. יש אנשים שבמהלך כל התקופה הזאת נולדו להם ילדים, ועדיין הם המשיכו בעבודה", אומר דרוקר.