בד בבד עם המשך הלחימה בדרום, נראה כי נעשה מאמץ רציני למצוא "הסדר" שיניח את דעת שני הצדדים, ויאפשר להביא להפסקת-אש. מהו אותו הסדר ומדוע יש הפעם סיכוי סביר להצלחתו?
הדבר הראשון, שמקל על הגעה להסדר, הוא העובדה שממשלת ישראל הגדירה מראש מטרה מצומצמת למבצע, שהיא יצירת הרתעה. יצירת הרתעה משמעותה לגרום לצד השני שלא ירצה בעתיד לירות. זו מטרה מצומצמת יחסית למטרה אפשרית אחרת, שהיא - שהאויב בעתיד לא ירצה לירות ובנוסף גם לא יוכל לירות יותר.
אם הייתה נבחרת המטרה הגבוהה יותר, היינו מחויבים לבצע מהלך יבשתי-קרקעי, להשאיר את כוחות צה"ל ברצועה למשך זמן ממושך, ואף להשתלט על גבול עזה-מצרים (ציר "פילדלפי"). קביעת מטרה צנועה יותר מקילה במקרה זה על ישראל.
הדבר השני שמאפשר להגיע להסדר - הוא העובדה שהאינטרסים של ישראל ושל החמאס אינם לגמרי הפוכים זה לזה. האינטרס הישראלי הוא: הבטחת שקט לאורך זמן. האינטרס של ממשלת החמאס הוא: הכרה בלגיטימיות השלטון שלה ו"הסרת המצור". אין בהכרח ניגוד מוחלט בין שני הצדדים. יותר מכך, בהיבטים מסוימים יש אפילו מפגש אינטרסים. ראשי החמאס וגם בישראל רוצים שמעבר רפיח הפועל בין עזה למצרים יהיה פתוח 24/7, אך מצרים מתנגדת לכך.
הדבר השלישי הוא - שישראל טרם מיצתה את יכולתה להפעיל לחץ צבאי על החמאס. ניתן להפעיל לחץ גבוה יותר גם בלי מהלך יבשתי, אך הדבר מחייב מעבר מתקיפה של מטרות טקטיות-צבאיות לתקיפת מטרות תשתית. מטרות - שהריסתן תאיים על יכולתו של החמאס לשלוט בעתיד, ולכן ייצרו את הלחץ הנכון.
הדבר הרביעי שעוזר להגיע להסדר הוא מעמדה של מצרים. דווקא למצרים של הנשיא מוחמד מורסי יש יותר מוטיבציה ויותר יכולת לאלץ את החמאס להיענות לתביעות קשות.
לאור כל אלה מהו ההסדר האפשרי בין הצדדים. הסדר כזה יכלול חמישה מרכיבים:
ראשית, התחייבות של שני הצדדים להימנע לחלוטין מירי לעבר הצד השני, לרבות, מן הסתם, התחייבות שלנו שלא לבצע "סיכולים ממוקדים" בתוך הרצועה.
הדבר השני הוא התחייבות מצרית לערוב להפסקת-האש כמו גם להגברת הפיקוח על בעיית ההברחות לעזה.
הדבר השלישי הוא "הקלת המצור" שתיעשה הן ע"י הרחבת פעילות המעברים מישראל לעזה, והן ע"י פתיחה קבועה של מעבר רפיח מעזה למצרים.
הדבר הרביעי הוא הסרת המצור הימי - הדבר אפשרי אם יוסכם כי כניסת כלי-שיט לעזה תיעשה רק ע"י מדינות האיחוד האירופי (ופיקוח המשטרה שלהן),ורשימות הציוד שהם נושאים יאושרו על-ידי ישראל.
הדבר החמישי הוא הכרה כי עזה היא למעשה ישות מדינתית עצמאית. ישראל לא תתנגד לביצוע השקעות זרות בשטח זה, כדוגמת רצונו של האמיר מקטאר מלפני שבועיים להשקיע 400 מיליון דולר בעזה.
הסדר כזה, פחות או יותר, הוא אפשרי בעיקר בשל כך שהאינטרסים שלנו ושל החמאס אינם נמצאים בסתירה מוחלטת. אנחנו רוצים בעיקר ביטחון; הם רוצים בעיקר לגיטימציה והורדת "המצור".
הסדר מעין זה צפוי להחזיק מעמד זמן רב (בניגוד למה שקרה בעבר) רק אם יתקיימו שלושה תנאים: א', כל הפרה שלו, וכל פתיחה באש מכיוון עזה - ייענו בעוצמה רבה כדי למנוע את הכרסום הזוחל שאפיין את העבר; ב', מצרים תהיה ערבה, מול ארה"ב, על קיומו של ההסדר. ג', בעזה תהיה תנופת בנייה והשקעות זרות, שייצרו לחץ אמיתי, מבפנים ומבחוץ (של המדינות שנותנות את הכסף) לשמור על הנכסים שנצברים, ולא להפוך אותם למטרות עבור חיל האוויר בסבב הבא.
הכותב, אלוף במיל', כיהן כראש המועצה לביטחון לאומי