עשרות חיילים ומפקדים ראיין כתב במחנה, החייל רנן שור, על הקרב בעמק הבכא אחרי מלחמת יום כיפור, וכשהגיע סוף-סוף למי שניהל אותו, יאנוש בן-גל, הוא תפס אותו במחנה נפח ברמת הגולן, משחק ביליארד עם עוד כמה קצינים. כשנכנס לחדר עם הצלם, זרק בהם בן-גל מבט מזלזל והפטיר, "אני לא במשחק הזה. אני לא אוהב כתבות על קרבות. תגיד, למה בכלל אתה כאן?". שור ענה לו בכל הביטחון שהצליח לגייס, "כי אני שאפתן ואני יודע שהחטיבה עשתה קרב גדול". "טוב", התרצה בן-גל, "תחזור אליי אחרי שתדבר עם החיילים שלי".
"הרגע הזה היה רגע של ניהול משבר", אומר שור - במאי, תסריטאי, ומייסד ומנהל בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה סם שפיגל- וכל גופו מספר את הסיפור הזה, בתנועות גדולות, במחוות קטנות, בחצאי טונים שמדגישים ניואנסים; נסחף לתיאורים מפורטים ומפותלים. "התחלתי להתבוסס בבוץ וראיינתי את אחרון החיילים. חודשיים נעלמתי לעיתון ושלחתי להם בכל שבוע עמוד מהראיונות האלה, סדרה בהמשכים, ואז חזרתי אליו, ליאנוש, והוא אמר 'או-קיי'. הבחור החצוף הזה עשה מה שביקשתי, עכשיו אני יכול לדבר. קיבלתי ממנו את אחד העקרונות הניהוליים הכי חשובים בעיניי. ההיגיון שלו בעולם הכאוטי שהיה סביבו, היה להחזיק כל הזמן כוח עתודה, ולא להיות במצב שבו יופתע ולא יוכל להגיב".
- כמנהל תרגמת את זה לעתודה פיננסית?
"בוודאי. זה החיבור של שמרנות ושל תעוזה. אני לומד. לומד מאנשים, מקולגות אני לוקח ברישיון, כי הרבה גונבים ממני בלי רשות. זה יכול להיות שורה, תפיסת עולם. כנער, שבלע את כל העיתונים היומיים, קראתי ראיון עם פנחס שדה. שאלו אותו איך הוא מתנהל כלכלית כסופר, והוא ענה, 'אני עובד כטייח או רצף כדי לקיים את עצמי; פעם בכמה שנים אני מוציא ספר ועשרה אחוזים מההכנסה שלי אני שם בצד'".
- ואתה?
"אבי היה מחנך קפדן, ויזם. הוא אמר לי, וגם יישם בעצמו, 'אל תהיה חייב דבר לאיש'. לא כסף, לא הכרת תודה ולא טובות הנאה. זה משפט מחולל. וכן, אני שם בצד".
- הוא היה צריך להגיד לך לא להתעסק בקולנוע, כי פרנסה טובה לא תהיה לך מזה.
"את יודעת, צלצלתי לאסף אמיר, שהפיק לי את 'בודדים', שלא הצליח כלכלית, ועכשיו את 'למלא את החלל' של התלמידה שלנו בסם שפיגל, רמה בורנשטיין, ואמרתי לו כמה אני שמח שהוא מרוויח הרבה כסף על הסרט".
- זה מפליא, על רקע הטענות בתעשייה שאי-אפשר להרוויח מקולנוע בארץ, ובטח שלא בחו"ל, כי כולם גוזרים קופונים על חשבונך.
"במבנה הכלכלי של כל סרט, הכסף הראשון מגיע מההפצה - עמלה נכבדה של בין 15% ל-20%, כי המפיץ לוקח סיכון. אסף לקח על עצמו להפיץ את 'למלא את החלל' בהרבה תעוזה. גם מרק רוזנבאום הפיץ את 'המשגיחים', אבל רוב המפיקים לא לוקחים את הסיכון הזה".
- הפקת לא מעט סרטים, אתה גם הפצת אותם?
"השקעתי את כספי בר-המצווה שלי ב'בלוז לחופש הגדול', יחד עם דורון נשר ועם אילן דה-פריז. 24 שנים אחרי יציאתו, הסרט הזה מרוויח, ורווחיו מתחלקים שווה בשווה בין שלושתנו".
- "בלוז לחופש הגדול" הפך לקלאסיקה, אבל לא חזרת על ההצלחה שלו. הוויתור על היצירה האישית לטובת הציבורית, לא צובט לך בלב?
"יש רגעים שאני מצטער, אבל לרוב ממש לא. כשאתה יוצר סרט הוא שלך, קולך הישיר, והדרך ארוכה ולא מותנית רק בך - היא כוללת קרנות וגיוס כסף ציבורי; כמו שביולי 89' הכנתי פרויקט תיעודי עלילתי על אורי זוהר, וקרן הקולנוע שאני הקמתי וייסדתי לא רצתה לתת לי כסף, כי היא לא נותנת כסף לסרטים תיעודיים' אלא רק לאלה שמוקרנים בבתי הקולנוע".
- סטירה עוצמתית.
"פעמיים. פעם אחד מפני שאני פילמייקר שכבר הוכיח שהוא יכול להביא קהל, ופעם שנייה כמקים הקרן יחד עם שותפיי ג'אד נאמן ויעוד לבנון, שנוסדה כדי שלא ייווצר מצב שבו אנשים בעלי יכולת קולנועית לא יעשו סרט עשר שנים בגלל כסף; כי הרצף שחשוב כל-כך ליצירה לא יכול להתקיים במצב כזה".
- מה עשית?
"החלטתי לכעוס. לומר שאני כועס. לא לטייח. הפקתי סרט אחר, ואז באו ואמרו לי שמקימים בית ספר לקולנוע, שהתברר שכבר הוצע למוטי קירשנבאום לנהל אותו, ושאלו אם ארצה את הג'וב. אמרתי, למה לא להקים משהו חדש, אחרי שעמדתי בראש המגמה לקולנוע בבית צבי, זה אתגר של פעם בחיים".
- ונשאבת לגמרי.
"יותר מזה. טדי קולק פקד עליי להקים אותו בתוך שלושה חודשים, מיולי עד פתיחת שנת הלימודים באוקטובר, וזה כשהמדיה, האיגודים המקצועיים והתעשייה בתל אביב מתנגדים לו בתוקף. כשהסברתי שזה בלתי אפשרי הוא אמר, 'בחור צעיר, אתה לא מבין דבר בפוליטיקה ישראלית. אם לא תעשה את זה במהירות, תל אביב תיקח את זה מאיתנו. ביד אחת תעשה, ובשנייה תצנן את השריפה, ולגיטימי שתעשה טעויות. תקים'".
- הקמת ונשארת הרבה שנים.
"אחרי חמש שנים רציתי ללכת. הוקמה ועדת חיפוש, מצאו מישהו שהחליט לוותר על המשרה ופנו אליי בחזרה. דיברתי עם עמית בבודפשט וסיפרתי לו על ההתלבטות שלי, והוא אמר במבטא הונגרי כבד: 'יש הרבה במאים בישראל, אבל במאי-מנהל יש רק אחד. את מה שאתה עושה רק אתה יכול לעשות'".
- החלטה ששמה בצד את האמנות שלך, שהרצף שלה, כמו שאתה בעצמך אמרת, הוא קריטי.
"יש לי מה להגיד על זה, ואני לא בטוח שאני רוצה".
- אתה כועס?
"בעיניי, מה שעשיתי בסם שפיגל שינה את הסטנדרטים של הקולנוע הישראלי, הוא שינה את ההתייחסות לקולנוע הישראלי, וזה חשוב יותר מעוד סרט מצליח, וחשוב כמו 'בלוז לחופש הגדול'. בדיעבד הבנתי שיש בי שליחות ציבורית שאני מאוד גאה בה. אם יזמי תרבות בתחומים השונים יקבלו מעמד אחר מזה שיש להם כרגע, הם יבינו שהערך שלהם עולה על זה של 'ואלס עם באשיר' או של סרטים נפלאים אחרים".
- זה מה שאתה עשית?
"הצלחתי לשנות את הקולנוע הישראלי בכל החתכים שלו - בקרנות, בסינמטקים שהקמתי; שיניתי את השיח שלו. ב-79' הקמתי את קרן הקולנוע הישראלי, וב-92' הגיתי והקמתי קרן לקולנוע תיעודי, שבעקבותיה התחילה פעילות של פסטיבלים ושל יצירה בתחום".
- והקרן האחרונה שייסדת היא קרן הקולנוע של ירושלים, שנשמעת קצת מופרכת.
"להיפך. מפוכחת. ירושלים לא על המסך, אלא רק כמרכז סכסוך, וכשאתה לא על המסך אתה לא קיים. הסתכלתי על מה שקורה בעולם וראיתי בנוף הקרנות את המודל האזורי, שחשבתי שיתאים גם לנו, ובשיתוף הקרן לפיתוח ירושלים שמנהלת אותה, חלק מדרישות הסף הן לצלם בירושלים".
- הקרן באה לספק עבודה לסטודנטים שלך בירושלים?
"לא, כי הם ממילא יורדים לתל אביב. התוצאה היא שלא רואים את הסיפורים שלא קורים בה".
- אחת הטענות היא שאתם מעדיפים מיקום על חשבון מקצוענות וכישרון.
"אם אתה לא מתכוון לצלם 50% מהסרט בירושלים, אז לך לבקש מימון מקרן אחרת. הנה, הוקמה עכשיו קרן בחיפה על-ידי יונה יהב, ובנגב עובדים על אחת, אז הבאנו עוד אופציות".
- תחזור מתישהו לעשייה קולנועית?
"בוודאות אמצא את הדרך, אם באמצעות סרט ואם באמצעות ספר".
- אתה כותב?
"כן. תוך כדי עשייה אני מתכוון להפתיע ולא להיכנס לעולם של סטריאוטיפ כזה או אחר. בסיכומו של דבר אני איש קולנוע, במאי, מפיק, תסריטאי, עורך תסריטים, מורה, מנהל ויזם, ואני שמח לשנות ולהמציא את עצמי שוב ושוב".