הניגון חוזר. ממשלת נתניהו ממשיכה בהתנהלות הביטחונית המעמעמת. בדיוק כמו ממשלת אולמרט-ברק אז ב-2009. והתוצאה-כאוס. הגיעה עת לדבר עם החמאס ולדבר ברור.
ב-2009 את מחיר העמעום של ממשלת אולמרט למול מאות הטילים שנחתו על ישראל הדרומית, קטף נתניהו שהצליח להמריא עם הליכוד ל 27 מנדטים ובסוף אף הרכיב את הממשלה. נתניהו הציע לדבר ברור! יש למוטט את שלטון החמאס בעזה! הוא אמר. ומה היום קיבלנו? אותה גברת בשינוי אדרת.
נו נתניהו? למה אתה מתמהמה? נראה אותך נוקט במדיניות ברורה. אם אתה מחפש 'טריגר' אז הפיגוע היום בתל אביב יכול להיות הטריגר לכך. תכסח אותם, תחריב אותם עד היסוד, תמחק את החמאס. אתה יכול? אתה יודע היטב שלא. חמאס זה לא שני מנהיגים זו תנועה עממית אמיתית. תשאל את אבו מאזן.
אז אם כך, למה אתה לא מדבר עם החמאס? כי יש את הדרך השלישית: מדיניות העמעום.
וראו איזה יופי. אלקטורלית זה עובד. עכשיו הטילים הגיעו לתל-אביב יפו ולירושלים. נתניהו זוכה לתמיכה מקבוצה נוספת שעד עכשיו התעלמה מיישובי הדרום ולנוכח החוצפה החמאסית מייחלת לנקמה.
ונתניהו מחכה. אולי ארה"ב או אירופה יורידו את חמאס מהעץ? ואם יהא הדבר לפני הבחירות מה טוב.
אז להזכיר קצת נשכחות. אז ממש לפני בחירות ינואר 2009 (האמריקאיות), ולפני בחירות מרץ 2009 (הישראליות) מועמד המפלגה הרפובליקאית לנשיאות הסנאטור ג'ון מקיין אמר: "קשה לנהל משא ומתן עם החמאס שרוצה להחריב אותך" ומייד הוסיף "אך עמדה זו תלויה בעמדתה של ישראל והוא לא היה שולל הידברות עם החמאס" ושוב הוסיף "שום אומה לא יכולה להיות מותקפת ושהאוכלוסייה שלה תיהרג בלי להחזיר". והכל בזיגזוג מופתי.
ומה אומר היום ברק אובמה הדמוקרטי? כמו עמיתתו האירופית קתרין אשטון, אני תומך בישראל אבל לא בתקיפה קרקעית. כן, זוהי בדיוק מדיניות העמעום.
השאלה היא: האם מכירה ישראל בחמאס כפרטנר לשלום? כן או לא? ומכאן צריכה להיגזר המדיניות. אם מכירים אז קדימה לדבר. ואם לא מכירים, אז להשלים את מהלך התקיפה הקרקעית ולמוטט את החמאס ולהותיר את אבו- מאזן בודד במנהיגותו. במערכת בחירות נורמלית הציפייה היא שנתניהו יאמץ את העמדה האחרונה. אבל נתניהו יודע שזה לא ריאלי. ולכן מעמעם. וכאן נכשלת מנהיגותו.
נתניהו, אתה זוכר את מנחם בגין, את יצחק רבין, את אריק שרון? תבדוק למה הם נתפשים כמנהיגים ואתה לא. התשובה: הם לא עמעמו. בשלב מסוים בחרו להנהיג. ואתה? זוהי שעתך! כבר הכרזת על שתי מדינות לשני עמים בנאום בר-אילן האם התכוונת לכך?
שים לב, נוח לארה"ב ולאירופה לעמעם. אך האם גם לישראל נוח העמעום?
מסתבר ששיטת העמעום של העמדות בסוגיות עקרוניות הפכה מזמן לאבן דרך בהתנהלות מנהיגים בישראל. כשהיא מתקיימת יותר מידי זמן היא הופכת ללגיטימית, כדרך ראויה תרצו לומר, לקבל החלטות. או יותר נכון לא לקבל החלטות. מישהו פעם אמר "הם מפחדים".
ואני שוב שואל: האם מכירה ישראל בחמאס כפרטנר לשלום? כן או לא? החמאס נבחר בבחירות כדין גם אם הדבר לא מוצא חן בעיני אחדים מאיתנו. זו גם בין היתר הסיבה מדוע עמדתו זו של החמאס קיבלה אחיזה בינלאומית ותמשיך לקבל. גם אבו מאזן יודע את זה והוא משחק יופי עם הנתון הזה.
ואיפה לפיד? יחימוביץ? כולם מיישרים קו עם העמעום ומייד הופכים להיות בלתי רלבנטיים עם כל המנדטים שהסקרים נותנים להם.
האם דרושים לישראל מנהיגים מעמעמים רק כי הם רוצים להיבחר?
אין מנוס אלא לדבר עם החמאס ולדבר ברור. רק אז, העמדה של לחימה בטרור תקבל את המשמעות האמיתית שלה.
הכותב הינו פרופסור לממשל ומשפט ציבורי, האקדמית תל אביב יפו