אולם ה-O2 בלונדון מארח הערב (א') הופעה היסטורית. הרולינג סטונס חונכים בו מיני-מסע הופעות לציון 50 שנות פעילות ללהקה. הם יופיעו השבוע גם בחמישי על אותה הבמה, ובדצמבר יופיעו פעמיים בניו ג'רזי. הבסיסט ביל וויימן, שנטש לפני למעלה מ-20 שנה, יתארח, וכמוהו גם מיק טיילור, מי שהיה במשך 5 שנים גיטריסט "הסטונס" לאחר מותו של בריאן ג'ונס ולפני צירופו של רוני ווד.
עדיין לא ברור האם מסע עולמי כולל ייצא לפועל בשנה הבאה, אבל בטוח שהמרוויחים הגדולים מהחגיגות הללו היו 600 פריזאים, שבחודש שעבר, אחרי ציוץ התראה קצר בטוויטר, התייצבו למופע חימום קטן של "הלהקה הכי גדולה בעולם".
היובל לאחת משתי הלהקות הגדולות בתולדות הרוקנרול (נחשו מי השנייה...) זכה לציון בסרטי תעודה, בספרים, וכעת גם במארזי אוספים מודולריים: תחת כותרת הגג האחידה "GRRR!" מוצעים לרכישה 40, 50 או 80 שירים. הפילוח שלהם נטול כל השראה או יצירתיות, אלו פשוט הלהיטים הגדולים ביותר לפי סדרם הכרונולוגי הכמעט מדויק.
ספק אם יש צורך להכביר מילים על "(אני לא יכול להשיג) סיפוק", "לצבוע את זה בשחור", "רובי טיוזדיי", "סימפטיה לשטן", "gimme shelter", "אנג'י", "סוסי פרא", "מחכה לחבר" "beast of burden" ושאר השירים שהפכו את החיים המערביים במחצית השנייה של המאה ה-20 להרבה יותר סקסיים וחיוניים.
ככל שמתקדמות השנים, ובייחוד בשלושת העשורים האחרונים מאז ראשית ה-90, הולכת וצונחת האיכות. עורכי המוצר מודעים לכך, ולכן במהדורת 50 השירים, למשל, נבחרו רק 6 לייצג את שני העשורים האחרונים של הסטונס ו-44 את שלושת העשורים שלפניהם.
המתנה הכי משמחת לאוהדי הלהקה תהיה - הלוואי ואמן - אלבום חדש שלה עם שירים מעולים. אבל סביר שזה לא יקרה. הסטונס ממשיכים להופיע נפלא, אבל מיק ג'אגר וקית ריצ'ארדס כבר לא ישובו כנראה לכושרם המלא כמחברים.
שני השירים החדשים שמצורפים כאן מבוצעים לעילא, אבל דלילים בתכנים, ועדיין, כמובן, אינם מעמעמים במאום את נפלאות הישגי העבר שלהם.
מקלות ואבנים
חגיגות היובל ל'סטונס' אולי אינן מלמדות הרבה על הלהקה עצמה, אבל הן הזדמנות, גם אם דואבת, להכיר בכך שספק אם אי פעם יצליח לקום מותג דומה, כה מצליח, של להקת רוק. מסע ההופעות הקודם שלהם מלפני 6 שנים, שחגג אלבום אוסף אחר, "מפץ גדול יותר", היה למסע המצליח אי פעם של להקת רוק, עם רווחים של 437 מיליון דולר.
הלהקה היחידה שמתקרבת לרווחים כאלו היא U2. ועכשיו נכניס דברים לפרופורציה: U2 פרצה לעולם פחות מ-20 שנה אחרי הרולינג סטונס. עברו כבר 32 שנה מאז אלבום הבכורה של U2, ושום להקת רוק אחרת, כולל לא ענקיות יחסיות כמו האיגלז, מטאליקה, הצ'ילי פפרז, רדיו הד, מיוז וקולדפליי, כלל לא מתקרבות לסדרי הגודל הללו.
אחרי הסטונס וU2-, טבלת צמרת האמנים הרווחיים ביותר מהופעות כוללת גם את פול מקרטני, ברוס ספרינגסטין ומדונה - אבל בסכומים שמהווים בערך מחצית מאלו של שתיהן, במונחי מסעי הופעות. ובעוד שאמנים סולנים מתקרבים מדי פעם לנתונים שכאלו, אף להקה מצליחה שצמחה בעשורים האחרונים לא מסוגלת לדגדג אותם.
יש לכך לא מעט סיבות, גם מעבר לשינויים האדירים במבנה תעשיית המוזיקה. המרכזית מכולן היא כנראה האבולוציה התרבותית-טכנולוגית-חברתית, שהחליפה את החדשנות, המרדנות והמרכזיות החברתית של מוזיקת הרוק. התרבות הזאת הפכה למסורתית יותר, לחלק ממורשת, ולפסקול שעשוי ללוות מהפכות, אבל כבר לא לחולל ולהנהיג אותן.
את מה שסימלו בשנות ה-50 וה-60 מותגים כמו אלביס פרסלי, הביטלס, הסטונס ובוב דילן, החליפו הלוגואים של אפל, גוגל ופייסבוק. הביזור והפילוח בתרבות הרוק פנימה, כמו גם משקלה המופחת כלפי חוץ, גרמו לכך שאף סולן להקה לא יכול לדגדג את מסות הכריזמה שהיו לג'אגר או לג'ון לנון. בדומה לכך, אף הרכב, ולו מצטיינים במיוחד כמו הפיסקיז, נירוונה, רייג' אגיינסט דה מאשין או רדיוהד, לא יכלו לצבור נפח חברתי וכלכלי שיתקרב אפילו למפלצות האצטדיונים שצמחו בשנות ה60-80 נוסח הפינק פלויד, לד זפלין וקווין.
משהו בפורמט, ברעיון, באנרגיה ובתנופה של להקת הרוק נעצר. זה לא אומר שאין כיום להקות מצוינות, אבל הקסם האדיר שהוקרן בעבר עומעם. להבדיל מחברות טכנולוגיה דיגיטלית, שפורצות כסמלי חדשנות, להקות הרוק כבר נתפסות כמובנות מאליהן, כחלק מנוף מוכר, וכמי שגבולות גזרת ההתפשטות שלהן נחקרו, סומנו ומוצו מזמן.
מגרגרים בשמחה
הסטונס מרשים לעצמם בחגיגות הנוכחיות גם לא מעט הומור עצמי, שמתבטא הן בשם האוסף החדש (GRRR!) והן בעטיפה שלו. למרות שספגו לא מעט ביקורות על מחירי הכרטיסים הגבוהים להופעות החיות, הסטונס נותרים שאננים. הם יודעים שהם נתפסים לא רק כרוקיסטים בועטים אלא גם כגודזילה עסקית, כתאגיד כוחני ותאב ממון, וכאנשים שחייהם האישיים איבדו מזמן כל קשר לעוני ולסבל של אמני הבלוז, שהיו מקורות ההשראה העיקריים שלהם פעם, בשנות ה-60.
הסטונס הגיעו לאן שהגיעו לא רק בזכות תעוזה, דורסנות, ניהול נבון וחזון, אלא בעיקר בגלל הכישרון היצירתי, המוזיקלי והבימתי שלהם, שגם כיום הוא קשה להכלה ולסיכום. ראוי לאחל להם ולנו שנזכה להגיע איתם גם לחגיגות ה-60.