מה קורה בישראל? רק 19% מהספורטאים הפעילים בישראל הן נשים
המשחקים האולימפיים בלונדון היו שיאו של תהליך ארוך, שהביא בפעם הראשונה לכך שכל המשלחות שהשתתפו הכלילו לפחות ספורטאית אחת. בסך הכל התחרו 4,847 ספורטאיות, וקבעו שיא של שיעור השתתפות נשית במשחקים - 46.1% מסך הספורטאים. גם טניס הנשים עשה צעד עצום בעשור האחרון, כשהצליח לקבל הכרה בדמות השוואת הפרסים הכספיים בטורנירים הגדולים לאלו של הגברים. אז הכל בסדר? רחוק מזה. לעומת ההצלחה הכבירה בשילוב נשים בתחרויות העילית של הספורט העולמי בעשורים האחרונים, מספר התפקידים הנשיים בהנהגת הספורט העולמי מצומצם ביותר. כמעט זניח.
החסר במנהיגות נשים הוא תופעה גלובלית. הוועד האולימפי הבינלאומי, ארגון הגג של הספורט העולמי, צירף בפעם הראשונה נשים למליאה הכללית רק ב-1981. היום מכהות בארגון 21 חברות, המהוות כ-20% מסך החברים המקבלים את ההכרעות החשובות ביותר למדיניות הספורט בעולם. מבין 33 התאחדויות הספורט הבינלאומיות המשתתפות במשחקים האולימפיים (חורף וקיץ), רק בראש ארבע עומדות נשים.
חוקרים מאוניברסיטת לאפבורו בבריטניה בשיתוף הוועד האולימפי הבינלאומי ביקשו להתחקות אחר המצב הקיים, וביררו מהם המחסומים המונעים מנשים לפרוץ את תקרת הזכוכית המנהיגותית. חלק מהמחקר כלל ראיונות של נשים בעלות תפקידים בכירים בספורט. אחת מהן שימשה בתפקיד מנכ"ל ועד אולימפי לאומי של מדינה מאפריקה, והיא תיארה את אחד הקשיים להיבחר לתפקיד: "לרוב הנשים בתרבות שלנו, התרבות האפריקאית, אין את האומץ להתייצב מול גברים. לכן נדיר למצוא אישה שתתמודד מול גבר, אלא אם יש לה יכולת לעשות זאת. אני למשל גדלתי בסביבה גברית. היינו 11 ילדים, שישה מהם בנים, וזה חישל אותי".
***
שיעור הנשים בהנהלת גופי הספורט היה מינורי ביותר עד 1995, או אז קבעה ועדה מיוחדת של האו"ם שדנה בנושאי מעמד האישה כי יש לפעול להגברת מצב הפעילות של ילדות, נערות ונשים ובמקביל להגביר נוכחות נשים בהנהגת הארגונים. ההחלטה שהתקבלה, ועליה חתמו 189 המדינות שהשתתפו בכנס, הוא הצבת יעד מינימום של שיעורי הנשים בהנהלות גופי ספורט לאומיים ובינלאומיים. לפיכך, נקבע יעד של 10% השתתפות בשנת 2001 והכפלה של השיעור עד שנת 2005.
אלא שהכרזות לחוד ומציאות לחוד. האפליה המתקנת לא מתרחשת, ורבים מגופי הספורט לא עומדים ביעדים שנקבעו: בהנהלת פיפ"א מכהנת אישה אחת מתוך 25 חברי הוועד המנהל; גם באיגוד השחייה הבינלאומי מכהנת רק אישה אחת (מתוך 21 חברי ועד מנהל). כל זה קורה למרות שמבחינת פעילות ספורטיבית עצמה המצב מצוין ואפליה לא קיימת - היקף הפעילות של נשים באירועי הספורט כבר עומד על כ-50%.
מדוע יש משמעות למינוי נשים בראש המערכת? מתברר כי יש מתאם בין איגודי הספורט האולימפיים שבראשם עומדת אישה, לבין העובדה שייצוג הנשים בהנהלה גבוה מהרף שנקבע. איגוד הטריאתלון הבינלאומי שבראשו עומדת מאריסול קאסאדו מספרד, הוא גם שיאן הייצוג בהנהלה עם 43% נשים.
***
יש הרבה הסברים סוציולוגיים, חלקם טכניים, שמהווים את החסמים של נשים לכניסה לספורט: אחת הבעיות עיקריות היא העובדה שנשים עוסקות בספורט פחות מגברים, מה שמשליך לכל רוחב החזית - לכן יש פחות מאמנות ממאמנים (מה שמקשה על נשים להתקדם לתפקידים מקצועיים יותר), לכן יש פחות עיתונאיות מעיתונאים גברים (מה שמייצר סיקור מוטה), לכן נשים מרגישות צורך נמוך יותר להחזיק בבעלות על קבוצות ספורט (אלונה ברקת מהפועל ב"ש היא דוגמה יוצא דופן אצלנו).
ויש גם הסברים סוציולוגיים המוכרים מתחומים אחרים: העיסוק מצריך זמן, שבא כמובן על חשבון המשפחה. והנקודה העיקרית - על מנת להיבחר במערכת ארגונית כה גברית, צריך ליצור בריתות פוליטיות ולהתגבר על הרבה משוכות מבניות. וככל שהענף נחשב גברי יותר, הסיכוי של אישה להיבחר קטן יותר. האם אפשר לטעון על מיעוט נשים במוסדות הבכירים של פיפ"א או אופ"א, בזמן שכדורגל נשים הוא ענף כה זניח ביחס לכדורגל גברים?
עשרות שנים של הדרת נשים מתהליך קבלת ההחלטות בספורט בכל רבדיו הביאו לנקיטת פעולה לשינוי המצב, ויוזמות גלובליות מלוות ועוקבות אחר המגמה. צעדים רבים כבר נעשו, ומשחקי לונדון הם דוגמה סימבולית בלבד. אבל כעת יהיה על מנהיגי הספורט לדאוג לסגור את הפער האדיר שעוד קיים בין היעדים שהם עצמם קבעו לבין הביצוע הלוקה בחסר בפועל.