הפעולה האווירית של צה"ל בעזה בתגובה לירי הרקטות על ישראל הייתה אפקטיבית וחכמה. היא עצרה לחלוטין את הירי, הסבה נזקים עצומים לחמאס, והצליחה להביא לתמיכה של העולם בזכותנו להגיב. סיימנו את המבצע לאחר שמונה ימים בלבד, ללא "דוח גולדסטון" נוסף, ללא "ועדת וינוגרד" שנייה ועם הנשיא מורסי "מהאחים המוסלמים", שהפך בן-לילה למתווך הוגן, אולי כי העם המצרי רעב והחיטה מקורה בארה"ב (מצרים היא היבואנית הגדולה בעולם של חיטה).
הירי מעזה אינו מהווה בעיה קיומית לישראל. "הטיפול" בירי הכרחי לצורך הגנה על תושבי המדינה, אבל העוצמה היא בעיה טקטית הכרוכה במאבק על דעת הקהל בעולם. העולם ושכנינו רואים בנו את "הבריון השכונתי", אך אנו חייבים להתאמץ להיראות כ"בריון צדיק ורחמן". רק תדמית שכזו תאפשר לנו להתגורר במזרח התיכון ולהשתייך למערב מבחינה חברתית, תרבותית וכלכלית.
החמאס קיים, וכנראה ימשיך להתקיים, כל זמן שהפלסטינים קיימים. אנחנו לא יכולים לחסל אותו, או את הג'יהאד או את האחים המוסלמים. מנגד, אנחנו כן יכולים להבטיח לעצמנו ולילדינו שמטרת החמאס לגרשנו מכאן לא תתממש לעולם.
יחסי הכוחות הצבאיים בינינו לבין הפלסטינים הם כמו יחסים בין פיל לנמלה. אני מקווה שאין מי שבאמת חושב שחיל האוויר הישראלי, שעבד כמו כירורג עם מכשיר לייזר רב-עוצמה (פעולה מדהימה באלגנטיות ובאפקטיביות שלה), נחות או שווה ערך ל-1,500 חלקי צינורות מברזל חלוד שנזרקים בייאוש לעבר ערי ישראל.
טוב שלא נאלצנו להפעיל את כוחות היבשה. כל מי שראה את התמונות של צה"ל בשטחי הכינוס הבין את העוצמה והפער האדיר בינינו לבינם. טוב שלא היינו חייבים להרוג המוני פלסטינים. העולם לא היה נותן לנו קרדיט על כך ואנו זקוקים לשיתוף פעולה עם העולם. אנחנו לא יכולים להיות מנודים כמו איראן! אנו חלק מהעולם המערבי, לטוב ולרע.
משמח אותי מאוד שאנשי המילואים התאכזבו מאי הלחימה שלהם בעזה. הלוואי שכך יהיה לעולם ועד. למי ששכח את האופציה השנייה, שיחזור ל"חוויה" של מלחמת לבנון השנייה.
בואו נהיה פראיירים
עם זאת, חשוב שנזכור, שכל זמן שהעזתים יישארו "כלואים" ברצועה צרה וצפופה (הכי צפופה בעולם), ברמת חיים של המאה ה-18, הם ימשיכו להציק לנו. בשעה שבישראל רמת החיים דומה לממוצע המדינות המפותחות בעולם, עם תוצר של יותר מ-30 אלף דולר לנפש, ואילו לפלסטינים בעזה אין אפילו 2,000 דולר לנפש - שיגור רקטות לא מפתיע ולא צפוי להיעלם.
הפלסטינים בעזה, הם ורק הם, גררו את עצמם למצב נורא זה. הם בודדו את עצמם לדעת. אנחנו עזבנו את עזה בשנת 2005! אולם כדי שהירי ייפסק, אנו אלה שצריכים עכשיו להוציא אותם מהאסון הקשה שהביאו על עצמם.
הדרך היחידה לעצור את הירי לאורך זמן היא להעלות את רמת החיים של העזתים בצורה משמעותית. המטרה צריכה להיות עלייה ברמת החיים של פי 4 לפחות מהקיים שם עתה בתוך מקסימום 15 שנה (שמשמעותו צמיחה בקצב של 10% לשנה), כך שיהיה לעזתים מה להפסיד, והרבה. למזלנו, העזתים הם רק 1.5 מיליון איש, וזו משימה אפשרית מבחינה כלכלית.
אנו צריכים לעזור להם לבנות לעצמם דירות סבירות (חציים עדיין פליטים במחנות), להקים איתם תעשייה קלה (בעיקר תעשיית רכיבים אלקטרוניים וטקסטיל), לעזור להם בהקמה של מערכת בריאות סבירה, לתת להם מספיק מים מותפלים להשקיה, לעזור להם להקים תחנות כוח לייצור חשמל משלהם, עם גז שלנו או גז מצרי, לטפח תשתיות כבישים ברצועה ואפילו לחברם ברכבת ובגשר (מנהרה) ליהודה ושומרון.
לפי חישובים ראשוניים, נידרש להעמיד סכום משמעותי של 10 מיליארד דולר לשיקום עזה. הסכומים יינתנו במוצרים (לא בכסף), ישירות לתושבים (ולא למנהיגים) במהלך עשר שנים רצופות.
אנחנו צריכים לתרום 2.5 מיליארד דולר מכספי הדורות הבאים למען מטרה זו (עלות של שני מבצעי "עמוד ענן"), אולם אסור לנו לעשות זאת לבד: מדינות המפרץ צריכות לתת 2.5 מיליארד דולר, ארה"ב - 2.5 מיליארד דולר ואירופה - 2.5 מיליארד דולר.
המשמעות הכלכלית לעזתים היא סיוע של יותר מ-35 אלף דולר למשפחה. זהו סכום הצפוי לאפשר את השיקום הכלכלי של עזה, ולהעלותה על קצב צמיחה של 10%, כך שבתוך 15 שנים, רמת התוצר לנפש שם תגיע לכ-8,000 דולר. עזה תוכל אפילו להפוך לריביירה לאורך הים התיכון, בין לבנון למצרים.
לישראל יש אינטרס ביטחוני וכלכלי עליון ליזום את העלאת רמת החיים של תושבי עזה, ללא צורך בתמורה או בהבטחה מהעזתים, אפילו לא לדרוש מהם ויתור על זכות השיבה.
אני מציע שבתהליך זה אנו נהיה "הפראיירים". את היכולות הצבאיות שלנו הרי הם ראו: עמוד ענן, עופרת יצוקה, מלחמת לבנון השנייה, חומת מגן, מלחמת יום כיפור, מלחמת ששת הימים, מבצע סיני ומלחמת השחרור - הן דוגמאות מספקות.
עתה כבר ברור ש"אובמה 2" שונה לחלוטין מ"אובמה 1". הוא אינו נוקם בישראל או בנתניהו. הנשיא אובמה מתאמץ כעת ללכת עם הקונגרס, שתומך בישראל ללא עוררין, כדי למנוע את הנפילה שלהם "מהמצוק הפיסקאלי". סביר שאובמה יקדיש בארבע שנים הבאות את מרבית זמנו לשיקום הכלכלה האמריקנית ולא לבעיות של "תיקון" המזרח התיכון.
יותר מכך, נראה שהמצב הבינלאומי השתנה לחלוטין: ארה"ב, גרמניה, ספרד, מצרים, טורקיה, איראן, רוסיה ודומותיהן כבר אינן אותן מדינות זחוחות הפועלות "בבועה הכלכלית" של 2006-2008, שלפני המשבר הכלכלי העולמי. עתה כל מדינה "לנפשה": ארה"ב נסוגה מעיראק ונוטשת את אפגניסטן; אירופה מנסה בכל כוחה להחזיק את גוש האירו שלא "יתפוצץ" לה בידיים; האחים המוסלמים צריכים להאכיל את עמם הרעב ושבע המרורים ו"לבקש נדבות" מאמריקה; נסיכויות הנפט העשירות רועדות מאיראן, שחומדת את הנפט שלהן, וזאת כאשר האינטרס האמריקני בנפט שלהן הולך וקטן ככל שארה"ב מתקדמת לקראת עצמאות אנרגטית. במצב זה נראה שאף אחד לא באמת מתעניין בסכסוך המזרח תיכוני בין ישראל לפלסטינים.
במציאות הנוכחית, רק אנו והעזתיים יכולים לעזור לעצמנו. אנחנו, החזקים, צריכים להושיט את "קצה החבל" לעזתים בלי לבקש כל תמורה. ככל שנקדים לעשות זאת, התוצאה תהיה יעילה יותר וזולה יותר, הן כלכלית והן ביטחונית.
כנראה שלא נהפוך לאהובים בעזה, אבל כן יתאפשר לעזתים לראות בנו, שכנים "זמניים", שניתן וכדאי לחיות לצדם בשלום מספר שנים. לאחר מכן ההרגל והרצון לחיים טובים כנראה יאריך את צורת שכנות נורמלית זו, מדור לדור.
*** הכותב הוא מנכ"ל מודלים כלכליים בע"מ