גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

-200 מיליון דולר. זה הסכום שמפריד בינינו לבין הופעות של לד זפלין. מעניין איך הסכום הזה היה מתחלק בתוך הלהקה, אבל הסולן רוברט פלאנט אמר לו לא. אחרי המופע החד-פעמי לפני חמש שנים של חברי הלהקה החיים, פלאנט וג'ימי פייג' וג'ון פול ג'ונס, עם ג'ייסון בונהאם, בנו של ג'ון המתופף זצ"ל, זפלין קיבלו הצעה מעשית כזו למקדמה ע"ח הפקת מסע הופעות עולמי שלהם. שאר החברים רצו, אבל פלאנט טען שאין לו אתגר אמנותי במסע שכזה, ושהוא מעדיף להמשיך בקריירת הסולו שלו.

אתם מכירים הרבה אנשים ששוקלים את האינטגריטי שלהם מול יותר מ... נאמר, 50 מיליון דולר, ומחליטים על כזו נאמנות לעצמם?

עיצוב במה נזירי

זפלין קיבלו לא מעט הצעות לאורך השנים, אבל פלאנט הסכים לאיחוד החד-פעמי הזה בשלהי 2007 רק לזכר אמט ארטגון, המנהיג ז"ל של חברת התקליטים שלהם, אטלנטיק, שהלך לעולמו. ארטגון היה מדמויות המופת של תעשיית המוזיקה הישנה, וזפלין נותרו מלהקות המופת שלה. למשמע ולמראה ה-DVD והדיסקים הטריים שתיעדו את ההופעה ההיא בלונדון, סביר שלפי הכושר הלהקתי המופגן, גם חצי מיליארד דולר היו השקעה סבירה במה שהיה הופך לסיבוב הקאמבק הגדול ביותר שנעשה עד כה.

אפשר ונכון להגיד כל מיני דברים על רמת הטקסטים של זפלין, אבל לפחות כחבורה מבצעת, לא היו טובים ממנה בתולדות הרוק. אולי היו טובים כמוהם, אבל לא טובים מהם. לא חסרים בשוק תיעודי הופעות שלהם משנות הפעילות 1969-1980, וזו מ-2007 לא נופלת מאף אחד כזה שאני מכיר. אז נכון, מבחינת שואו - אין הרבה במה לנעוץ את העיניים, אבל עיצוב הבמה הנזירי במתכוון משאיר את מלוא תשומת הלב ליכולות הביצוע של ארבעת הנכבדים, ואלו נותרו איכויות עילאיות. אם להיות קטנוני, הרי שלמרות המצוינות של בונהאם ג'וניור, בכל זאת אין לו את המכה הכי אימתנית ברוק שהייתה לאביו המנוח. נחיתות המקלות שלו על התופים והמצילות נשמעות בכל זאת חיוורות לעומת העוצמה של האבא, שלא סתם נשאר המתופף הלבן הכי מסומפל בפופ. ואם כבר מדובר בהיעדר מעלות המנוח, רצוי לאזן ולהזכיר שלטעמי יש לזפלין את הגיטריסט החי הגדול ביותר, ג'ימי פייג', שהוא גם המנהיג המוזיקלי והמעבדמפיק של הלהקה. ופייג' - יצירתי, חם, לוהט, נותן כבוד לקלאסיקות וגם מרענן אותן בנגיעות קטנות וענקיות שלו, וכמוהו גם ג'ונס, בסיסט וקלידן פחות מדי מוערך.

באשר לפלאנט - הוא איבד כמובן הרבה מהטונים הגבוהים שלו, אבל מביא איתו את האצילות שמאפיינת את הקלטותיו ב-20 השנים האחרונות. הוא אפילו לא מנסה להתחרות בצרחן הצעיר והמצטיין שהיה לפני 40 ויותר שנה. הוא משתמש במטען ובאהבה האדירים שלו בבלוז, בסול, בפולק ובמוזיקה ערבית גם לתוך השירים הכי רועשים ואנרגטיים של זפלין כדי לחבר בין המורשות הללו לגעשים ולעוצמות החשמליים שזפלין הביאו אליהן בימי פעילות הלהקה. זפלין היו להקה מובהקת של אלבומים, וחובה להחזיק לפחות בארבעת הראשונים וב"פיזיקל גרפיטי" שלהם, ולכן התעודה הזו מ-2007 אינה מהווה תחליף לאלבום אוסף. אבל יש כאן ביצועים רעננים, חיוניים ומעוררי השתאות לשירים שהם לא אבני דרך כי אם סלעים, כמו Whole Lotta Love, Stairway To Heaven, In My Time of Dying ו-Kashmir.

כשהייתי בן 12, בסוף שנות ה-70, נכנסתי הדיוט להקרנת צהריים בקולנוע פריז ז"ל בתל-אביב, לצפות בסרט ההופעה שלהם: The song remains the same. יצאתי ממנו מעריץ, ומסתבר שזה לכל החיים.