כשאני ואורי מנסים לעבוד בבית קפה זה תמיד מתכון לאסון. יש לנו לפטופ על השולחן, אבל לא ממש בא לנו להיות יצרניים במיוחד, בטח לא ביום יפה. איכשהו יוצא שבכל פעם שאנחנו נפגשים כדי לעבוד, 30% מהשיחה הולכים להשלמות מידע הכרחיות (רכילות בשפת הגברים), עוד 30% מוקדשים לשיחות פילוסופיות שברומו של עולם (קשור לנושא הפגישה, אבל מאוד בעקיפין) וב-30% הנותרים ניגשים אלינו אנשים משולחנות אחרים כדי להגיד שלום וממש לא נותנים לנו לעבוד. מה שנשאר זה רק כמה דקות שבהן אנחנו מגדירים על מה כל אחד צריך לעבוד בבית. בשביל זה יש פגישות.
אבל מה שאני אוהב בפגישות כאלה, זה שבכל אחת יש תמיד איזה משפט מפתח שאותו אני יכול לקחת וליישם בחיים. ולאורי יש הרבה כאלה.
The older I get, the less I give a fuck, ככה אורי אומר לי. "ככל שאני מתבגר, הרצון שלי לנצח, לשכנע, לכבוש, הולך ופוחת, ובאופן אבסורדי זה הופך אותי יעיל יותר, החלטי יותר ומשכנע יותר. אני קורא לזה הארת ה-fuck you. בוא, אני אספר לך סיפור.
"כבר שנים אני הולך עם רעיון למיזם. הרעיון הזה מבוסס על כל מה שאני יודע ומבין ולמדתי במקצוע שלי. אני באמת מבין בזה ובאמת יודע איך זה צריך לעבוד. שנים אני מחפש מישהו שישקיע בו ויהיה שותף שלי בלשנות את העולם. שנים אני נפגש עם כל סוגי המשקיעים, היועצים, החכמים והמבינים. בכל פעם אני מנסה לשפר את יכולת ההצגה שלי. ולמרות שאני נחשב למציג טוב מאוד, בכל פעם אני לא מצליח להעביר את הרעיון שלי הלאה, וגם אם כן, אני לא מצליח לרתום אליו אפילו חמור.
"להיפך, זה נגמר בזה שהחמור נותן לי הרצאת נעירות, על למה זה לא יכול לעבוד. ובכל פעם אני חוזר הביתה ונכנס לסרטים וחשבונות נפש, למה אני לא מצליח? איזה לוזר אני. ושוב אני מתחיל לנבור בתוך השקפים, מנסה לבנות את המצגת המושלמת, שבאמת תענה לכל אחד על כל השאלות. המצגת שלי הפכה להיות מפלצת פאואר פוינט אימתנית של 120 שקפים, שאפילו אותי כבר מרדימה. המיזם הפך לאובססיה. לא רק אשתי התחילה לחשוב שאני משוגע, גם אני כבר התחלתי להאמין בזה.
"עד שיום אחד קמתי בבוקר עם תחושה שיש לי הארת fuck you. אין לי הרבה מאוד ניסיון בתורת הזן, ואני לא ממש בטוח שהגעתי להארה המוחלטת, אבל הארת ה-fuck you היא תובנה ברורה, חדה ומשחררת, שפשוט נמאס לך מכל מה שהעולם אומר לך. אתה אומר fuck you והולך לעשות את מה שאתה רוצה ומאמין בו ושממש לא אכפת לך. ההחלטה הייתה פשוטה: מי שלא מבין את זה - לא מעניין אותי, ושילכו לחפש.
"ניגשתי אל המחשב ומחקתי מהמצגת את כל השקפים שלא דיברו על הרעיון באופן ישיר. זאת אומרת שנשארתי עם עשרה מתוך 120 השקפים. אחר כך התקשרתי למישהו אחד, שכבר לפני שנים לא יצא ממנו כלום, ולעוד כמה חדשים, וקבעתי פגישות.
לפני שניגשתי לפגישות קבעתי לעצמי כלל: אני ממש לא הולך לנסות לשכנע, לא הולך לנסות למכור, לא הולך לנסות להסביר. עם מי שמבין בשנייה אני ממשיך, ואם מישהו מתחיל לערבב אותי, אני פשוט סוגר את המחשב, אומר תודה יפה והולך הביתה.
"בפגישה הראשונה הבן אדם הבין, אפילו אהב, אבל אמר שהוא לא בטוח שיש להם את משאבי הניהול לעשות את זה בחודש הקרוב. אמרתי תודה, לא מתאים לי, סגרתי והלכתי. תוך שעתיים היה לי במייל מכתב כוונות על רצון לצאת לפרויקט. הייתי די בשוק, כי פוצצתי פגישה באמצע. עשיתי את כל מה שבעצם אסור לעשות במצגות מכירה. אבל זה עבד. ועם הגישה הזאת המשכתי. הפגישות שלי הפכו קצרות יותר, טובות יותר ויעילות יותר. ויתרתי על הצורך להרשים מישהו, על הצורך להקסים או למצוא חן.
"הסוד הוא שהבנתי באילו תנאים אני מוכן לעבוד עם מישהו, והתנאי הכי חשוב הוא למצוא מישהו שאני מתחבר אליו באופן אישי, שיודע לראות מעבר לשקפים ולקלישאות את מה שיש כאן באמת.
ובאמת, מאז הפגישה הזאת, כל שאר הפגישות הפכו להיות מוצלחות הרבה יותר, למען האמת כולן היו טובות, ובכל מקום שבו אני מציג, אנשים מתחברים אליי ואל הרעיון טוב יותר".
אז למה לא התחלת ככה כבר ישר? אני שואל אותו. הרי יכולת לבוא ישר עם ה-fuck you ולחסוך שנים של עוגמת נפש והתברברויות מיותרות. "או, זו שאלה טובה מאו ד", מחייך אורי. "טוב, אני חושב שהספקנו יפה, עכשיו בוא איתי החוצה, אני צריך הפסקת סיגריה".