אלבום זיכרון "האלבומים - משינה", יום חמישי 23:00, ערוץ 8
"גם אופטיקאי מדופלם, הולך בקיץ אל הים". זה היה המשפט הראשון ששמענו, אי שם לקראת סוף התיכון, מלהקה חדשה שנקראת "משינה". אחר כך יצא גם האלבום עם "רכבת לילה לקהיר", "בלדה לסוכן כפול", "אנה" ועוד שירים שעד היום אני יכול לשיר את רובם בעל-פה. הם היו אז אנשים צעירים, לא הרבה אחרי השירות הצבאי בתותחנים, מה שמעורר געגוע לימים שבהם גם רוקרים היו עושים קודם כל את מה שצריך, ורק אחר כך מרשים לעצמם לצעוק. הם היו אז על התפר שבין מילים א-לה דני סנדרסון ובין לחן סטייל "מדנס", הלהקה ההיא שהצילה את שנות ה-80 המוקדמות מלהיות נוראיות לגמרי. הם היו אז רגע לפני ההצלחה שתביא בעקבותיה גם התרסקות ושוב הצלחה ולבסוף השלמה - והם בכלל לא ידעו שהם כאלה. כי מי יכול היה אז לדעת שההצלחה שלהם תימשך גם כשיובל יאחר בגלל הילד או שיובילו קמפיין לאפנת "טון סור טון" (עד לפני כמה שנים עוד הייתה לי חולצה מוזרה בארון, רק בגלל שמשינה פרסמו את הקו האופנתי ההוא שלא קיים כבר מזמן) או כשיתקיים פסטיבל ערד ההוא, או כשיפסיקו לדגמן חברות אופנה ויתחילו לדגמן רכבת ישראל. "משינה" הייתה תמיד להקה "יפה קצת משונה" בעיניי. יש הרבה הרכבים שאהבתי לשמוע כנער, חייל, אזרח ואבא, ולמרות שחיפשתי כבר בכל הירידים, לא מצאתי עוד אחד שאהבתי באמת. כי "משינה", למרות שמעולם לא נגעו במפורש בנושאים "גדולים", היו הראשונים להבין שגם כשנדמה ש"אין שמש. גשם, יש רק צל", עדיין אין מקום אחר.