דווקא בעיצומם של הפסימיות המשתקת את השווקים, של המיתון העולמי ושל ההאטה המקומית, שלמה אליהו החליט לשים 3.55 מיליארד שקלים ולקנות את מגדל, חברת הביטוח הגדולה בישראל. מה מוביל אדם לקראת יום הולדתו ה-77 למכור את הנכסים הפיננסיים שבנה במו ידיו בעשרות שנות עמל - מאליהו חברה לביטוח, דרך השליטה בבנק אגוד ועד לחבילת המניות הגדולה בבנק לאומי - ולקפוץ שוב אל המים הקרים?
"התאפשרה הזדמנות", משיב אליהו בראיון חגיגי לרגל בחירתו לאיש השנה של "גלובס". "אנשי ג'נרלי (ענק הביטוח והפיננסים האיטלקי שהקים כאן את מגדל בשנת 1934) מסיבות שלהם, רצו למכור את העסק, מעכשיו לעכשיו. בישראל אין כרגע קונה שיכול לקנות גודל כזה, ובעולם, קרנות וחברות מחויבות לבצע בדיקת נאותות, שהיא הליך ארוך שאף אחד אינו יודע איך יסתיים. הם רצו קונה שמוכן עם כסף לעשות עסקה, בלי גרירת רגליים של בדיקות עומק. אני - שהתחלתי במגדל כעובד זוטר, שליח על אופניים, ואחר כך ועד היום, סוכן ביטוח, בעל חברת ביטוח - לי אין צורך לבדוק מה יש במגדל. ביקשתי מהמוכרים התחייבות כלפיי שהמאזנים מייצגים נכונה את העסקים, שהדוחות הכספיים ערוכים עפ"י חוק, זה מספק אותי. סיכון גדול לא לקחתי".
- כמה זמן לקח לך להחליט?
"אפס זמן. החלטה עקרונית נעשתה ביום שהוצע לי. היו אנשים שידעו שג'נרלי רוצה למכור, הם גיששו אצלי, אני בדקתי אם יש לי את היכולות לשלם את המחיר, למנף את הרכישה עד לתקופה שבה ההשקעות שלי ישתחררו, ולשלם על המינוף. לעורכי הדין לקח יותר מ-3 חודשים לנסח הסכם פשוט, והיינו צריכים אישורי רגולטורים. לקח לנו יום שלם להעביר את הכסף לאיטליה ולקבל שליטה. ואז, בא אליי יונל כהן המנכ"ל ואמר לי: 'במגדל יש 4,500 עובדים. אני מבקש שתדבר אליהם'. שמתי כיפה על הראש ובירכתי 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
- העולם באי-ודאות גדולה. לא עדיף "לשבת" על הכסף?
"כסף מקלקל, כסף לא בונה. עסק זה חיים, בריאות, עבודה, חינוך. לכן, לאיש כמוני, עסק הרבה יותר עדיף מכסף. לא צריך כסף בשביל לאסוף".
- התאהבת בבנק לאומי. התעקשת שנים ארוכות ומייגעות להפוך לבעל השליטה.
"לא התאהבתי בכלום. השקעתי בלאומי במטרה להשאיר אחריי מותג שהמשפחה תוכל להתפאר בו. אני לא מאוהב בכסף ולא רציתי להשאיר אחריי רק כסף. זה גם מה שמנחה אותי בקניית מגדל".
"למה העם לא מתמרד"
אליהו, שמח עם העסקה שביצע, אבל, וגם זה ניכר היטב, הוא כואב את החברה הישראלית, את מחירי הדיור, את המחאה שגוועה. הוא כועס על המנהיגים, ובעיקר "לא מבין, לא קולט, למה אנשים פה שותקים. למה העם לא מתמרד".
- היה ניסיון כזה בקיץ 2011.
"הלכתי לרוטשילד, ראיתי את הדור היפה שנולד לנו כאן, לצערי הרב מה שחסר להם היה מנהיג עם ניסיון להוביל אותם. אין דרך לשנות סדרי עולם אלא דרך מפלגה. חבל. אם הייתי בגיל הנכון הייתי יוצא לרחובות".
- המחאה החברתית מתה?
"לדעתי כן. מחיר הקוטג' זה שטויות. יוקר המחיה זה לא העניין. מי שאין לו שיסתדר עם מה שהוא יכול. שייקח אוטובוס לשוק הכרמל ולשכונת התקווה ויקנה בזול. דיור זה העניין העיקרי. זוג שנולד פה, שחונך פה ושצריכים אותו כנכס עתידי למדינה - יש לתת לו את כל פתרונות הדיור. יש בעיה למי שחי פה, עובד פה וגידל ילדים לתפארת, והם בורחים לו מול העיניים, יוצאים מפה כי אין להם סיכוי להגיע לדיור. זה כואב לי".
*** הראיון המלא - במוסף "איש השנה 2012" שחולק למנויי "גלובס"
