לבי לבי לאחות הבריטית שהתאבדה, אבל גם לשני השדרנים האוסטרלים, מל גרייג ומייקל כריסטיאן. הם השניים שטילפנו לבית-החולים שבו הייתה מאושפזת קייט מידלטון, אשתו של הנסיך וויליאם, החווה קשיים בחודשי הריונה הראשונים. הם ביצעו מה שמקובל להגדיר כ"שיחת מתיחה", שהעיקרון בה הוא לתפוס קורבן, לשגע ולגחך אותו לצהלת ההמונים.
את הטלפון של השדרנים הבריטים הרימה האחות, שלא חשדה בדבר, האמינה שהיא מדברת עם המלכה ועם נכדה הנסיך ויליאם, והעבירה את השיחה לאחות המטפלת בדוכסית, שגם היא נפלה בפח ומסרה פרטים רפואיים על מצבה של אשת הנסיך, קייט.
כעבור יומיים נמצאה האחות סלנדהא בביתה ללא רוח חיים.
צופים זבי ריר
אז למה אני מצר על השדרנים? ראשית, הם לא המציאו את שיטת ה"בידור" הזאת. מטרת תוכניות מסוג זה היא לספק ריגושים לעדר האנשים היושבים מול המקלטים פעורי-פה וזבי-ריר מרוב הנאה לנוכח גיחוכם של אחרים. אבל לטרגדיה של האחות הבריטית יש עוד שותפים.
מה קרה לאחר שנודע על המתיחה? אמצעי התקשורת העניקו לידיעה את מירב הסיקור, זה התקבל כאחלה סיפור, ולבדרנים זה נרשם כהישג.
מה היה קורה אם התקשורת הייתה מסתפקת בסיקור פרופורציונלי של המעשה הטיפשי? מותר להניח שבמקרה כזה האחות לא הייתה מתאבדת. כי הפרסום על המתיחה, ולא עצם המעשה, הוא הגורם העיקרי למצוקה נפשית, כאשר פתאום מציגים את קורבן המתיחה קבל עולם כאישה חסרת דעת וחסרת אחריות.
תוכנית הגיחוכים
גם אצלנו היה זוג כזה שנקרא שי ודרור. הייתה להם תוכנית שכולה בנויה על גיחוכם של אנשים באמצעות שיחות טלפון מפוברקות.
באותה עת הגשתי את תוכנית ביקורת התקשורת "דוקומדיה" בערוץ 1. החלטתי שראוי לנסות אותם. טילפנתי אליהם בשידור חי, הצגתי את עצמי ואמרתי שאנחנו בשידור חי. נדמה לי שהיה זה שי שהשיב, כלומר לא השיב. הוא טרק את הטלפון. חשבתי שאולי השיחה נותקה, וביקשתי מהצוות לנסות שוב. הטלפון של הטלפן האמיץ היה סגור.
אמרתי בשידור שמי שבעצמו מתחמק משיחות טלפון כאלה, אין לו את הזכות המוסרית לעשות זאת לאחרים. מה הייתה תגובתם? לא, לא דומה לתגובה הדומעת של האוסטרלים. הם החלו במסע שיסוי והכפשה נגדי, שעליו חזרו בכמה תוכניות. מכיוון שאני לא עשוי מהחומר המתאבד, הגשתי נגדם תביעת דיבה.
בית המשפט גינה אותם קשות, הטיל עליהם להתנצל ולשלם סכום נכבד כפיצוי. תוכניתם הורדה משידור. אני חושב שעשיתי טובה להרבה אנשים בכך שסתמתי לצמד המרושע והמטופש הזה את הפה.
האנשים שמאחורי הגיחוך
זה ההבדל בין המטלפנים "שלנו" לבין האוסטרלים הצעירים: הרשעות. האוסטרלים באמת לא התכוונו לגחך או לפגוע. הישראלים ראו זאת ככישלון מקצועי ואישי אם לא פגעו ופצעו אנשים נפשית במהלך תוכניתם.
אבל אסור שנשכח: באוסטרליה, אצלנו ובכל מקום, יש מאחורי תוכניות כאלה אנשי עסקים, עורכים, מנהלים. הם אשמים לא פחות - ואולי יותר.