נאמר על נשיא המדינה שמעון פרס שהוא אופטימיסט נצחי, אבל מערכת הבחירות הנוכחית מביאה גם אותו לכדי ייאוש: "זאת הפעם הראשונה במערכת בחירות שלא ברור לי מה החזון שמדריך את האנשים", אמר השבוע בשיחה מיוחדת עם נבחרי פרויקט 40 הצעירים המבטיחים של G. "בשביל מה כל המאמצים אם אתה לא רוצה להשיג משהו גדול? על מה אתה לוחם? על קוטג'?".
כשמנחת האירוע סטלה קורין-ליבר שאלה אותו מה הקריטריונים לחזון, פרס הסביר בפשטות: "אדם שמעמיד עצמו לבחירה, צריך לשאול אותו אם הוא בא לשרת אותנו או שאנחנו נשרת אותו. אם אתה רוצה לשלוט בי, אני לא זקוק לשלטון. אם אתה רוצה להיבחר, זה אומר שאתה מוכן לשרת את החברה, אותנו, ושאתה לא עושה לביתך ולא מחפש יתרונות, לא כוח ולא כסף".
פרס גם שיגר עקיצה לכל אותם העסוקים כיום בקרבות אגו ובתרגילים פוליטיים: "כל אדם הוא גדול רק לפי מידת הנושא שהוא משרת. אם הוא משרת את האגו שלו, הוא קטן. אין דבר יותר קטן מאגו ואין דבר יותר גדול משירות ציבורי. אני אף פעם לא רציתי להיות מנהיג, רציתי להיות משרת. זה אחד הדברים החשובים בחיים - לא לחפש מה להיות, אלא מה לעשות. אל תלכו שבי אחרי תואר, תלכו שבי אחרי אפשרות והזדמנות".
פרס המשיך לנפץ בועה אחרי בועה בתפיסה של ההנהגה הישראלית, הן העסקית, הן הפוליטית והן התרבותית: "אני לא מתרשם מרהיטות", הסביר, "יש אנשים שמסבירים כה יפה, שאתה נופל איתם בפח. יש כאלה שיש להם כושר עשייה, אך מגמגמים. אני רואה את האדם. קורא, שומע אנשים, וכשמישהו אומר משהו יוצא דופן אני מרגיש שהוא איש כלבבי. הרעיון הזה שאני גדול, חכם, גיבור - זה לא רעיון שמוכרים אותו. אדם רואה את עצמו בטלוויזיה ואומר לעצמו: אני גדול. לא כל-כך בטוח. אם אתה גדול, אולי אתה יודע איך גומרים את המשבר הכלכלי? את הטרור? אם לא, במה אתה גדול?".
הנשיא שילב, כהרגלו, סיפורים היסטוריים. באחד מהם אפשר אולי לראות גם רמיזה לחוסר ההחלטיות של ההנהגה הנוכחית: "כשהייתי מאוד צעיר, בן-גוריון רצה להכיר אותי. חשבו שאני איזה ילד פלא. וכך, ביום חורף אחד הוא הזמין אותי לנסוע מתל-אביב לחיפה. נכנסתי למכונית, הוא נכנס, הפנה את הגב אליי, והתחיל לנמנם. הייתי מאוכזב, אבל מה יכולתי לעשות? להעיר אותו?
"רק כשהגענו לזכרון יעקב הוא קצת התעורר, הסתכל עליי ואמר: אתה יודע, טרוצקי לא היה מנהיג גדול. איך טרוצקי 'נכנס' למכונית בנסיעה ההיא, עד היום אני לא תופס. בכל אופן שאלתי אותו מדוע. אז הוא ענה לי: מה זה לא מלחמה ולא שלום? מנהיג צריך להחליט - או מלחמה וליטול את הסיכון, או שלום ולשלם את המחיר. לנין היה נחות מטרוצקי מבחינה אינטלקטואלית, אך הוא החליט שלום, ולשלם את כל המחיר".
אחת המסקנות העיקריות בשיחה עם פרס הייתה שהאירועים הגדולים בהיסטוריה לאו דווקא מתרחשים באמצעות ביצועים מושלמים, סדר, ביורוקרטיה ושמירה על הנהלים, אלא גם, ואולי בעיקר, דרך חשיבה מחוץ לקופסה.
"יום אחד הגיע לוי אשכול, שהיה סגנו של בן-גוריון, וביקש ממני לעבוד במטה הצבא", שיחזר פרס. "לא ידעתי שום דבר. לקחתי שתי בירות ונסעתי למטה הכללי. באתי לשם, הייתה מהומת אלוהים. המזכיר של ההגנה, שהיה חבר שלי, בא ואמר לי: הרמטכ"ל חולה, שב במקומו.
"אני בא לחדר, מתיישב על כיסא הרמטכ"ל, פותח את המגירה ומוצא שם שתי איגרות במעטפות לא ממוענות, ואני מוצא שזה מכתב שכתב אלוף אחד שבן-גוריון הציע לו להיות הרמטכ"ל של צה"ל. במכתב הוא כותב לבן-גוריון על כך שהוא מצא שיש בצה"ל שישה מיליון כדורים, בעוד שליום מלחמה אחד יש צורך במיליון כדורים, ולכן הוא לא רוצה להיות רמטכ"ל לשישה ימים. זה היה ממש לפני מלחמת העצמאות. הייתי המום".
הימים עברו, ופרס המשיך לשבת בחדר הרמטכ"ל ולטפל בנושאים שונים. "הרטמכ"ל היה חולה זמן רב", הוא מתבדח. "בשלב מסוים הציעו לי דרגה. סירבתי. אמרתי: אם אני לא חייל, אני לא כפוף לאף אחד. כמעט כל החיים לא רצתי אחרי דרגות ולא רצתי אחרי קרדיט. ואז, לאט-לאט גם הסמכויות התחילו לעבור אליי".
הנשיא המשיך וסיפר כי היה האוזן הקשבת של כל "המשוגעים" - כל אותם אנשים שאיש לא רצה להקשיב להם מפני שהרעיונות שלהם היו קיצוניים מדי. פרס דווקא החזיק בעמדה שהרעיונות הכי נועזים מגיעים מהמקומות האלה: "היות שחוץ ממני לא העריכו אותם, הם התחילו לבוא אליי".
פרס היה בן 24 בלבד כשהתמנה למנכ"ל משרד הביטחון והחליט להקים כור גרעיני. כל המומחים התנגדו, הוא הסביר "אבל המומחים הם מומחים למה שהיה; אין מומחה למה שיהיה. אני באמת לא אדם משכיל, אבל כשמטילים עליי תפקיד אני לומד אותו לעומקו. כל מכון ויצמן היה נגד, אז הלכתי לטכניון ואספתי סטודנטים. היות שרצינו להקים את הכור באזור באר שבע, והעיר נחשבה אז למקום מאוד מרוחק ומבודד, מצאתי את עצמי מקים שם מספרה, בוטיקים, מכולות, רק כדי שיהיה להם שווה לבוא.
"וכמובן שהזדקקנו לכסף בשביל זה. עכשיו, בן-גוריון לא הבין כלום בכלכלה, אבל הוא היה הכלכלן הכי טוב שיש. היה לו עיקרון פשוט: אם היה בעד מהלך מסוים, אז זה היה זול; אם היה נגד מהלך מסוים, אז זה היה יקר. זו הייתה הכלכלה של בן-גוריון. הלכתי לאשכול, שהיה שר האוצר, והרציתי לו על הרעיון. כשגמרתי, הוא אמר לי: 'לא תקבל פרוטה שחוקה אחת'. כשאשכול אמר לי שום פרוטה, חיפשתי פרוטה בירח. זה לא עשה עליי טיפת רושם".
"כשחיפשתי כסף", המשיך הנשיא, התברר לי שבצרפת אוכל לקבל הכי הרבה, כי המיליה הצרפתי היה בידידות איתנו. אחד מבעלי הממון הציע לי לפנות לגורם מסוים, בעל תפקיד בכיר בצרפת. הוא היה אדם לא מאוד מרשים. ראש המוסד ראה אותו והזדעזע; הנציג הישראלי בצרפת נתן חוות דעת שזה מישהו שלא כדאי להתעסק איתו.
"פגשנו אותו לארוחת צהריים. הוא אכל צדפות בכמות מדהימה. היות שלא הבנתי אז צרפתית, הסתכלתי עליו אוכל צדפות. ביקשתי לראות את הבוס שלו, והוא הסכים. כשבאתי אליו הוא מאוד התרגש מכך שאני ישראלי, כי הוא לחם בנאצים.
"הוא פתח בקבוק יין פורט עתיק. שתינו את היין, ונוצרה ידידות עם שני האנשים האלה. הצרפתי היה משוגע. כל מה שביקשתי הוא השיג, לא היה דבר שהיה גדול עליו.
"מאוחר יותר מישהו אמר לי: יש לי חבר בצרפת שהוא היועץ הכלכלי של ראש הממשלה, ג'ורג' אלגוזי קוראים לו. לך תראה אותו, דבר איתו. אנחנו באים לבית. הוא היה רווק, ואמו חיה איתו. באמצע הסלון הגדול היה מין כיסא מלכות כזה, והוא הלך והתיישב שם. אני מספר לו מה אנחנו צריכים, והוא אומר לי: גש לאימא שלי. ניגשתי לאמו, והיא אומרת: 'תראה לי את ידיך'. ואחרי שהיא מסתכלת על הידיים שלי היא אומרת לבן שלה: ג'ורג', זה בסדר'. זה נשמע לכם מגוחך, כי אנשים נורמטיביים מפחדים להיות מגוחכים. אבל אני לא בטוח שהאנשים יוצאי הדופן אין להם משהו מגוחך. רק ככה מתקדמים. וככה התחלנו בצד הזה ובצד הזה".
פרס, עוד מעט בן 90, ידוע ביחסו המיוחד לצעירים, ולכן גם הקים לצדו פורום צעירים, שנועד לטפח את דור העתיד של המנהיגים. על רקע זה, לנבחרי פרויקט G40 היה לא מעט ללמוד ממנו, וכמובן גם ליהנות מהיכולת שלו לספר סיפור.
"אתם יודעים", התבדח הנשיא, "בארצות הברית הרשימה בטח הייתה כוללת את הצעירים שעד גיל 40 עשו מעל ארבעים מיליון דולר".