עו"ד דן שינמן יוצא מכליו. בשעה שחלפה עד לאותו הרגע, ניהלנו שיחה נינוחה על הקליינטים שלו בעבר ובהווה - אהוד אולמרט, עו"ד יעקב וינרוט, עו"ד דורי קלגסבלד, עומרי שרון - על ההצלחות, על הכשלונות. הוא שמר על טון מדוד ומתון, הישיר מבט, היה רגוע. אבל ברגע שבו נכנס הפיל לחדר - כלומר: יחס הביקורת הספרותית לשני הספרים שהוציא ("ניתוח לב פתוח", ועכשיו ספרו השני "בין הקטבים") - הוא פשוט איבד שיווי משקל: "האנשים הרבים שקנו את הספר חשבו עליו דברים טובים כמו כל אלה שכתבו את ההקדשות על הכריכה!", הוא רושף.
ניסינו לחזור לעניינים המשפטיים ולדבר על אולמרט, אבל זה היה אבוד: "'ניתוח לב פתוח' היה רב מכר!", הוא ממשיך, "קיבלתי עליו ביקורות נפלאות. המיליה הספרותי, טבעי בעיניי שיתייחס לדן שינמן בהסתייגות ובחשדנות. אם אני מאמין שהספר שכתבתי טוב, וקבוצת אנשים שאני מאמין בהם נתנה לי פידבקים טובים, זה מספק אותי".
כששינמן נשאל אם "בין הקטבים" זו ספרות גבוהה הוא זועם על מה שנתפס אצלו כביקורת מצידנו: "ספרות יפה היא לא בהכרח ברברת, שפה סתומה, לא ברורה ולא קוהרנטית. הז'אנר שלי הוא להגיד דברים בצורה ברורה וממוקדת. אם תקראי שוב את הספר שלי, בכל עמוד ועמוד גלומים נושאים ונושאי משנה שאני מפתח. אני מדבר על אנשים שנמצאים על הגבול, לגיבורה יש מאניה דפרסיה, אבל לא כזו שפוטרת אותה מאחריות פלילית. זה כמו ששואלים מישהו שעבר טראומה 'למה לא שלטת בעצמך?' והוא עונה 'התחרפנתי'. האם צריך לסלוח לו או לשלוח אותו לכלא? זה רעיון מספיק טוב לספר?!".
- כשדיברת איתנו על סוגיות משפטיות לא היית כל-כך נסער.
"כי בשבילי המשפט הוא היסטוריה".
- הרגשת שמה שעשית עד עכשיו היה בזבוז?
"להפך. הייתי בר מזל. חוויתי חוויות עצומות שמהן אני יכול להפיק את הכתיבה. אבל להמשיך לעשות שוב את אותו הדבר? הדברים נעשים יותר קשים. המתח. לא בכדי אתה לא יכול להיות מנתח מעל גיל 60. יש הקבלה בין עבודתו של מנתח לעבודת הסנגור. זה מצריך כל-כך הרבה עוצמה, מאמץ בלתי פוסק, ובגיל מסוים זה כבד. גם צבירת הניסיון והידע מסתיימת. לירידת היכולת יש ערך שלילי גדול שאנחנו נוטים להתכחש אליו, ולא הייתי מוכן להתכחש לו. בתיקים האחרונים שבהם הופעתי - רמון, קלגסבלד, עמרי שרון - הרגשתי שהמשא מתחיל להיות כבד".
- אולי בגלל כובד המשא הם הסתיימו בהרשעות.
"קלגסבלד היה הישג. גם רמון היה הצלחה. גזר הדין תיקן במידה רבה את הכרעת הדין. לרדת מהבמה זה מאוד קשה. היה הרבה ריסק בהחלטה הזאת".
- איזה סיכון לקחת? המשרד פעיל ומצליח, משכורת הייתה לך. מה היה קורה?
"האגו. האגו הוא הכול. לא הייתי מצליח בדבר הזה אם לא הייתי עושה צעד דרסטי ומודיע לי ולסביבתי שאני יורד מהבמה. לשותפות שלי במשרד לא היה פשוט לקבל את הידיעה".
- זה נעשה בבת-אחת?
"כן. אבל נשארתי במשרד".
- זאת לא התנתקות מעולם המשפט.
"לא התנתקות מוחלטת, אבל מעט יחסית לעומת התקופה שבה הייתי בבתי משפט ועמדתי בראש הגדוד".
"כיום הקורא הוא השופט שלי"
הסוציאליסט של פעם הפך למחובר לצמרת עולמות הכלכלה, המשפט והפוליטיקה, וזכה לכינוי "המזכה הלאומי", אחרי שרשרת זיכויים מרשימה של אישים כמו רפי הוכמן, ראש עיריית אילת לשעבר; אריה גוראל, ראש עיריית חיפה המיתולוגי; מיכאל אורון ובתו רינת במשפט הדיסקונטאים; ורו"ח דן ברזילי ואמנון שדה במשפט הבנקאים. ב-2007 התפוגג מגע המידאס שלו, והוא חווה מספר הרשעות בזו אחר זו.
"החלטתי לזוז הצידה לפני שבע שנים, כשהתחיל התיק של גד זאבי (שיוצג על-ידי איריס ניב-סבאג בפרשת מלם וזוכה לפני כשנה). אמרתי לאנשים שלי שבתיק הזה אני לא מופיע. אצל וינרוט הייתי מעורב בצורה מסיבית; מה זה מעורב - הייתי באולם, וזו הייתה תקופה שכבר לא באתי לאולמות. ישבתי בגלימה ושתקתי. נתתי תמיכה מוראלית".
- יש כיום אישיות כמו וינרוט שהייתה יכולה לשאוב אותך בחזרה לפעילות משפטית שוטפת?
"לא".
- אתה אומר את זה בלי אפילו לחשוב.
"נכון".
- כשייצגת את חיים רמון חזרת מהספסל.
"הרגשתי סוג של חובה לחזור. השותפות שלי נכנסו לנעליי בצורה יוצאת מהכלל, ואני לא שם. כשאתה לא מנגן במשך חמש-שש שנים, אתה כבר לא רוצה להופיע על הבמה".
"כשאני מספר סיפור לשופט אני כבול למקרה. כיום אני לא כבול למקרה ולא לתוצאה. מאחורי כל כתיבה יש רעיון וכוונה, הקורא הוא השופט שלי".
"יש הרשעות שקרובות לזיכוי"
למרות רצונו של שינמן לשמור מרחק בטוח מהעשייה המשפטית, הוא לא יכול היה להבליג על ביקורתה של השופטת ברכה אופיר-תום באוקטובר האחרון, על החלטת בית המשפט המחוזי לזכות את אהוד אולמרט בפרשת מעטפות הכסף. שינמן יצא להגן על הלקוח, ואמר שדבריה של אופיר-תום עושים לו עוול נוראי.
- אמרת בעבר שיש רדיפה חסרת מעצורים אחר נבחרי ציבור. זה נכון גם לגבי אולמרט?
"ישנה התפתחות במשפט הישראלי בכל מה שנוגע לאנשי ציבור. בתקופת מפא"י הייתה להם חסינות, עד שזו הוסרה, כמו בפרשת ידלין. בשנים האחרונות התפתח דיון אם צריך להעמיד לדין בתחום האפור ולא השחור, כמו במקרה של הירשזון, שהיה צריך לעמוד לדין. אבל בואו לא נדבר על מקרים ברורים. בואו נדבר על רפי הוכמן במשפט הבנקים, רפול, קהלני, שטרית, עומרי שרון, שמעון שבס. הייתה אסכולה שאמרה - צריך לחקור ולהעמיד לדין, ואסכולה אחרת גרסה שצריך היה לטפל בהם אחרת".
- אבל הנה, עומרי שרון ישב בכלא.
"והוא גם לא טען לזיכוי. הוא הודה, והשאלה הייתה מה העונש שמגיע לו. כאן היה ויכוח. לדעתי השופטים אמרו את אותו הדבר במידה מסוימת גם בתיק של אולמרט".
- זה טירוף ציבורי?
"זה בון טון. מגמה ציבורית".
- ולא התקשורת מובילה אותה?
"היא גורם דומיננטי, אבל לא היא האשמה. זה ויכוח מוזר בין אלה שבעד שחיתות לבין אלה שנגדה. כולנו נגד שחיתות, והבון טון הזה יוצר סוג של לחץ על המערכת המשפטית, וזאת בעיה. אין סוביודיצה, כולם מקשקשים כי אין ברירה. כיום יש לי את האפשרות לראות את זה מהיציע, ויש רגרסיה. אני לא יודע אם זה מוביל לטוב או לרע, אבל אני יודע שזה הגיע לקיצוניות. כשדני פרידמן, אדם ראוי, הלך נגד הבון טון - הוא הפך לאויב העם. גם הרכב בית המשפט העליון שונה. הוא לא צריך להיות מורכב רק מאקס תובעים, אלא גם מסנגורים, ובזה יש שינוי לטובה".
- הרשעתו של אולמרט הייתה פלילית.
"גם בהרשעה פלילית יש קטגוריות שונות. יש הרשעות שקרובות לזיכוי".
- שנת המאסר על תנאי שנגזרה על אולמרט הייתה עונש קל?
"כן".
- מה היה נחשב לעונש כבד?
"מאסר בפועל".
- מנער סוציאליסט הפכת לחלק מההון-שלטון.
"אין שום סתירה בין העובדה שנלחמתי בבתי המשפט על חפותם של אנשים מסוימים, לבין העובדה שתפיסת העולם שלי היא פשטות. החברים הטובים שלי למדו איתי בבית הספר, אחד מגיל 8 ואחד מגיל 5. מה זה הון-שלטון? אני לא האידיאולוג של ההון והשלטון. קלקול מידות יהיה לנצח, ואנחנו צריכים להילחם בו".
- יש סיכוי שתפנה לפוליטיקה?
"חוזרים לשאלת הבחירה. יכולתי להיות בתפקידים ציבוריים, כולל מינוי ליועץ המשפטי לממשלה, אבל רציתי לכתוב. ידעתי מה אני רוצה ואני מקווה שאני מגשים את זה. אני רוצה שאנשים יקראו את הספר שלי, כי אני חושב שאני יכול לתת מבט מעמיק על העולם שאני מכיר".
הכתבה המלאה - במגזין G
