1. לא ניתן לחתום על הסכם עבודה חדש ערב בחירות, בטח לא כזה שכולל תוספת שכר משמעותית. זו המנטרה שהתנגנה שוב ושוב מפי אנשי האוצר בשבועיים האחרונים, אפילו מפי סגן שר הבריאות יעקב ליצמן.
אנשי האוצר יחד עם פרקליטות מחוז ת"א שלפו כל מסמך אפשרי שעליו חתום היועץ המשפטי לממשלה, שבו הוא מבהיר עד כמה רגישה היא התקופה, כמה זהירות צריכה להיות בקבלת ההחלטות כדי שאיש לא ידבר על מחטף פוליטי.
לא עזר כמה שאלנו איפה הייתה אותה רגישות כשגייסו לשווא 75 אלף אנשי מילואים במיליארדי שקלים, איפה הייתה הרגישות כשאושרו תוכניות בנייה חדשות במזרח ירושלים, או כשאושרה התוכנית לאפשר לחרדים שירות אזרחי על פני זה הצבאי. ואיפה הייתה הרגישות רק בשבוע שעבר, כשחתמו על הסכם קיבוצי משמעותי לא פחות עם עובדי הרכבת. כמה רבים היו התירוצים ששמענו, ככה גרועים הנימוקים.
ואז הגיעה שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, אפרת לקסר. במשך ארבע שעות וחצי היא פירקה את הטיעון הזה של האוצר לגזרים. "אם אתה לא יכול לחתום עכשיו על הסכם, למה ניהלת משא ומתן?", שאלה את הממונה על השכר באוצר, עו"ד קובי אמסלם. האחרון השיב כי הוא מנהל את המו"מ "במידת האפשר", ורמז כי הבעיה היא לא עצם החתימה על ההסכם אלא גובה תוספות השכר. זה היה הגול העצמי המושלם. "אין חצי הריון", הבהירה השופטת לקסר, אי אפשר לנהל מצד אחד מו"מ ומצד שני להבהיר מעל כל במה אפשרית שלמו"מ הזה אין באמת תכלית. בשפה המשפטית זה נקרא חוסר תום לב. בשפה של האחיות זה נקרא צחוק מהעבודה.
2. אם להיות כנים, נדמה שהטיעונים של מי מהצדדים כמעט לא חשובים. השופטת לקסר הייתה מגיעה בסופו של יום לאותה פסיקה שדוחה את הדרישה להוצאת צווי מניעה. בדיוק כמו הציבור, בדיוק כמו אמצעי התקשורת, נדמה שגם השופטים מחלקים את העובדים לשניים: לטובים ולרעים. זו חלוקה גסה, שטחית, ויש בה לא מעט איוולת, אבל היא חוזרת על עצמה שוב ושוב.
זה המקום להזכיר: האחיות פתחו בשביתה שלושה שבועות וחצי לפני תום תקופת השקט התעשייתי שאליו הן מחויבות במסגרת הסכמי העבודה הקודמים. במילים אחרות, לפחות לכאורה: שביתה בלתי חוקית, עם כמה נסיבות מקלות.
אבל ללקסר היה הסבר יצירתי למדי לסיבה שהשביתה לגיטימית: היא טענה שעצם ההסכמה של האוצר מחודש מארס האחרון לפתוח במו"מ להסכם חדש כבר בספטמבר, הרי שיש בכך משום "ויתור" או "מחילה" על השקט התעשייתי. באוצר הוכו בהלם. לשיטתם הם הסכימו להקדים את המו"מ לפנים משורת הדין, והנה עכשיו הם משלמים על זה.
זו הייתה אותה שופטת לקסר שאמרה על ראשי ועד העובדים של רכבת ישראל לאחר שפתחו בשביתה בלתי חוקית כחלק ממאבקם בהפרטה, כי התנהגותם "בוטה ומופקרת".
במקרה של האחיות, לעומת זאת, בחרה השופטת לקסר לחתום את פסק הדין במילותיו של חיים חפר: "ואתם מבקשים מן האחיות להיות רחמניות/ כאילו הן עושות זאת כל חייהן, כאילו אין ידיהן נקיות/ אבל תנו להן גם אתם, משהו.../ לא רחמים על ימיהן ולילותיהן בנעלה שבין כל המלאכות/ תנו להן את הכבוד ואת הקיום ואת התנאים ואת התודה לפחות/ כדי שגם הן תדענה כמה שווה אחות". עכשיו לכו תתווכחו עם חיים חפר.
Shai-n@globes.co.il