זוועת הטבח בבית-ספר לילדים בגיל הרך בסוף השבוע בעיירה בקונטיקט חשפה שוב, בפעם המי יודע כמה, פן מכוער של ארה"ב: פרץ אלימות חייתי של אדם שזובח קורבנות חפים מפשע לאל הנקמות הפרטי שלו, ואחר-כך מצטרף לקורבנותיו בפרכוס אחרון של משטמה עצמית, כשהוא מותיר מאחוריו שברון-לב שאין לו שיעור ואין לו מזור.
הטרגדיות האלה חוזרות ונשנות: בשבוע שעבר בחוף המערבי ולפני כמה חודשים בהרי הרוקי. כל שנה ובציר האימים שלה.
התפרצויות געשיות כאלה של חרון ניהיליסטי אינן הנחלה הבלעדית של ארה"ב. נורבגיה טולטלה השנה לאחר שטרוריסט מקומי רצח עשרות צעירים במחנה נופש. ב-2010 וב-2011 תועדו בסין כמה ניסיונות, שחלקם צלחו, לשחוט או לרצוח במהלומות פטיש עוללים בפעוטונים. בסקוטלנד רצח אזרח 16 ילדים קטנים ביריות בגן ילדים ב-1996.
אבל באמריקה זה קורה הרבה יותר. ארה"ב כבר מזמן אינה מובילה את העולם בלימודי מתמטיקה, למשל, אבל בליגה הגלובלית של קטלים המוניים בביצוע אזרחים פרטיים, היא מניפה גביע זהב נצחי.
וכך כתבה שלשום בעלת הטור גייל קולינס ב"ניו-יורק טיימס": "טרגדיות מתרחשות כל הזמן. סערות איומות. תאונות דרכים. פרץ אקראי של אלימות. כל עוד אנו מוסיפים להיות בני אדם, נוסיף להיות פגיעים. אבל כאשר חמוש מחסל פעוטים בקונטיקט, 3 ימים לאחר שחמוש ירה ללא אבחנה בקניון באורגון, ובאותה שנה שבה נרשמו רציחות המוניות במיניאפוליס, בטאלסה, בבית-תפילה סיקי בוויסקונסין, באולם קולנוע בקולורדו, בבית-קפה בסיאטל, במכללה בקליפורניה - אז זה סימן שאנו מעוללים זאת לעצמנו".
המזוכיזם הלאומי הזה נובע במידה רבה מהעובדה שאמריקנים סופגים מילדות את התפיסה שנשק חם הוא כלי לגיטימי לפתרון בעיות חברתיות. התיקון השני לחוקה, חלק ממגילת הזכויות של העם האמריקני, שאותה משננים תלמידים כמו המנון, קובע: "(היות ש)מיליציה מפוקחת היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, לא תופר זכותם של בני אדם לשאת נשק".
הפרשנות שהעניקו בתי המשפט למשפט זה במרוצת השנים פוטרת אזרחים מהצורך להצטרף ל"מיליציה" כדי להתחמש. בארה"ב המודרנית כל אדם הוא מיליציה, וההגנה על הביטחון האישי חשובה כמו ההגנה על ביטחון המדינה. גש לכל חנות נשק, הצג רישיון נהיגה תקף וקנה את אקדח הגלוק שנמצא בסייל.
טובעת בנשק אישי
הבעיה היא שארה"ב טובעת בנשק אישי. מבחינה זו, אין כמותה בתבל. "באמריקה, 'אם-16' הוא כמו אופניים, ואקדח הוא כמו תרסיס גז מדמיע, משהו שלוקחים כשיוצאים מהבית", אמר לי איש עסקים ישראלי שמשווק נשקים אישיים בארה"ב, בראיון לכתבה שפורסמה אשתקד ב"גלובס".
לדבריו, "נשק זה עוד מצרך המוני. אנשים קונים רובים ואקדחים למשפחה לא מפני שיש להם מנטליות פרנואידית, אלא מפני שאלה מצרכים שנותנים במתנה, דברים שיש בבית נורמלי. לכל אחד יש רובה להגנה עצמית. מינימום אקדח. מעבר להגנה עצמית, אנו מדברים על תחביב".
וכך, המעצמה שמתייסרת בחבלי מצוקות כלכליות, בהפקעות בתי מגורים, באבטלה שהתפוגגותה איטית מדי, המעצמה שמאופיינת בחברה נטולת לכידות חברתית והומוגניות אתנית, שפערי ההכנסות בין מאיוניה העליונים למאיוניה התחתונים מגיעים למאות אחוזים, ושצינורות המוביליות החברתית שלה הולכים ונסתמים - המעצמה הזו מעניקה ביודעין לאזרחיה השחוקים ביותר, לחוליותיה החלשות ביותר, נתיב מילוט מהמציאות הבלתי נסבלת שלהם: אותו אקדח חצי-אוטומטי בפחות מ-100 דולר.
אמנם מדובר במתי-מעט מאלה שהמערכת פלטה אותם. בקמצוץ. מיליונים על גבי מיליונים סובלים בשקט, נאבקים, וחלקם מוצאים דרך חזרה. אבל בודדים, החלשים ביותר, מעורערי נפש, חסרי מצפן מוסרי, אלה שנצרבים בתחושת עוולה שאינה שוככת, אלה עלולים להופיע מחר, בעוד חודש, או בעוד שנה בקניון, בבית-ספר, או בקמפוס, בווירג'יניה או במונטנה, ולתבוע את נקם עליבותם עם רובה סער קצוץ קנה.
ואת זה, בדומה להוריקן, אי-אפשר ולא יהיה אפשר למנוע.