אופוריה. אין דרך אחרת לתאר את המחשבות שהתרוצצו בראשו של ברנדן רוג'רס, מאמן ליברפול, ביום שישי האחרון, אז דיבר במסיבת עיתונאים לקראת משחק הליגה הביתי של האדומים מול אסטון וילה. כשנשאל האם המקום הרביעי בפרמיירליג, שמוליך להשתתפות בליגת האלופות בעונה הבאה, ריאלי עבור הקבוצה שלו - המנג'ר הצפון אירי לא היסס לשחרר את מכונת הירייה: "גם מקום שלישי, גם מקום שני ואולי אפילו מקום ראשון הוא ריאלי".
העובדה שליברפול לא סיימה בין ארבע הראשונות בפרמיירליג מאז 2008/09 לא הפריעה לאופטימיות הקוסמית של רוג'רס. גם לא העובדה שתחתיו רשמה העונה ליברפול את פתיחת העונה הגרועה ביותר שלה במאה האחרונה (מאז 1903). "אם נצליח להשיג קצת יציבות ולשמור על הרמה המנטלית והפוקוס שלנו, מקום רביעי הוא בוודאי לא מטרה - צריך אמביציות גבוהות יותר", המשיך רוג'רס. ברמת המאקרו, שאיפות גדולות הן כמובן טבעיות למועדון פאר כמו ליברפול; אבל במיקרו, הן חסרות שחר - ככל שמדובר על ליברפול הנוכחית: יום למחרת הנאום של רוג'רס, הגיעה לאנפילד אסטון וילה, קבוצה שמתמודדת העונה נגד ירידה, ונפנפה את ליברפול בקלות עם 1-3. המקום הרביעי רחוק מאוד מהישג יד. ליברפול שקועה במקום ה-12. מדממת.
מה גרם לליברפול, עדיין המועדון הכי מעוטר בתולדות הכדורגל האנגלי, ודאי אם מחשיבים את ההיסטוריה האירופית המפוארת - לזרוק עוד עונה לפח הזבל של ההיסטוריה?
***
החשודים המיידים הם כמובן בעלי הבית. בליגה שיש בה בוסים שהם שייח'ים, אוליגרכים, או סתם מיליארדרים שמנפיקים את המועדון שלהם בוול-סטריט, התחרות היא לא פשוטה. צריך להכניס יד עמוק לכיס כדי לעמוד בקצב. אבל למען האמת, קשה לבוא בתלונות בנושא הזה לתאגיד האמריקאי FSG בראשות ג'ון וו. הנרי, ששולט גם על קבוצת הבייסבול בוסטון רד-סוקס.
מאז רכשה חברת FSG את ליברפול באוקטובר 2010, היא נאלצה לשפוך עליה לא מעט מזומנים. את החוב של הקבוצה, 200 מיליון ליש"ט, היא מחקה בין-לילה כחלק מעסקת הרכישה מג'ורג' ג'ילט וטום היקס; בעונת 2010/11 היא נאלצה לכסות הפסדים גבוהים של 49.4 מיליון ליש"ט; גם 2011/12 הסתיימה במינוס.
ארבעה חלונות העברות תחת FSG (חורף 2011, קיץ 2011, חורף 2012 וקיץ 2012) הסתיימו עם בזבוזים ניכרים: על-פי אתר transfermarkt, המאזן נטו בארבעת החלונות הללו הסתכם במינוס 67 מיליון ליש"ט (מכרה שחקנים ב-87 מיליון ליש"ט, רכשה ב-154 מיליון). לא בשמיים, אבל בטח לא מעט כסף.
רק שהכסף, מתברר, לא נותב למקומות הנכונים. FSG הימרה על הסוסים הלא נכונים. הרכישות הכי יקרות שהגיעו - ג'ורדון הנדרסון, סטיוארט דאונינג, ג'ו אלן ובמיוחד אנדי קארול (שבינתיים הספיק לעזוב בהשאלה לווסטהאם) - התבררו כפלופים מהדהדים. המקרה של קארול הוא בכלל קייס-סטאדי לפעילות לא יעילה בשוק ההעברות: 36 מיליון ליש"ט ששולמו עבורו לניוקאסל הפכו את העסקה שלו לשנייה הכי יקרה בהיסטוריה בה מעורב שחקן אנגלי (אחרי זאת שהביאה את ריו פרדיננד מלידס למנצ'סטר יונייטד). והתוצרת של החלוץ? 6 גולים ב-44 הופעות ליגה במועדון. מחיר של כ-6 מיליון ליש"ט לכל שער שכבש.
הבעלים יכולים לזקוף לזכותם רק שחקן רכש אחד מוצלח באמת - לואיס סוארז, שחקן גדול, שב-74 הופעות בקבוצה בכל המפעלים, רשם 34 שערים ו-17 בישולים. מצד שני, אפילו החלוץ מאורוגוואי התברר כהצלחה חלקית בעקבות כמות השערוריות שכבר הספיק להתבוסס בהן, חלקן כאלו שהביאו איתן נזק תדמיתי חריף למועדון (התחזויות ברחבה, ובעיקר התקרית הגזענית עם מגן מנצ'סטר יונייטד פטריס אברה).
***
איך נפלה ליברפול כל כך חזק בשוק ההעברות? אפשר לדבר על התמימות של האמריקאים, שניסו לקחת את שיטת הסטטיסטיקה המפורסמות של "מאניבול" מהבייסבול, רק כדי לגלות שהיא לא עובדת בכדורגל. מצד שני, על דבר אחד קשה לסלוח להם: העובדה ששמו את מבטחיהם בניהול מדיניות הרכש בידיים של האיש הלא מתאים: דמיאן קומולי.
חודש לאחר שרכשו את המועדון, מינו ב-FSG לתפקיד המנהל המקצועי של ליברפול את קומולי. גם הצרפתי, חובב שיטות "מאניבול" בעצמו - התגלה כסוס הלא נכון להמר עליו. מדיניות הרכש הכושלת שהנהיג הובילה לפיטוריו מליברפול כעבור שנתיים. זה היה מפתיע אילולא היה מדובר על שחזור מדויק של התסריט בשתי הקבוצות האחרונות בהן עבד. בטוטנהאם, הקבוצה לא הגיעה לשום הישג משמעותי בתקופתו בה, בין 2005 ל-2008, ולא סיימה בין ארבע הראשונות באנגליה אפילו פעם אחת, למרות השקעות מאסיביות; גם שם זה הסתיים בגירושים.
שלא לדבר על 2008-2010, שנים אותן בילה קומולי בסט. אטיין, שם זה נגמר בצורה אפילו יותר מלוכלכת. בראיון ל"ניוז אוף דה וורלד", תיאר ברנרד קאייצו, סגן יו"ר המועדון הצרפתי, את כרוניקת הכישלון: "דמיאן בזבז 22 מיליון אירו מכספי הקבוצה על שבעה שחקנים בקיץ אחד, מהם רק אחד נשאר שחקן הרכב. שחקני הרכש שהוא הביא כבר איבדו כ-30% מהשווי שלהם. זאת היתה טעות להחזיר אותו למועדון" (אחרי שעבד בו בקדנציה קודמת בשנים 2004-2005, ש"ב).
אפילו על עמדת המנג'ר מקפידים ב-FSG להמר. מילא ההחלטה להחיות את קריירת האימון של קני דלגליש, בתום 11 שנים בהן האגדה הליברפולית לא אימן אף קבוצת בוגרים - החלטה שכמובן הסתיימה במפח נפש; אבל מה תגידו על הקיץ הזה - הפעם עם המאמן החדש, רוג'רס: הוא נחשב למנג'ר מוכשר ומוערך, שמביא איתו שיטות עבודה מתודיות ומדעיות. אבל עם ניסיון של שנת אימון אחת בלבד בפרמיירליג, בסוונזי, בכל זאת מדובר על חתיכת סיבוב של הכדור על הרולטה. וכרגיל, ב-FSG לא מהמרים בכסף קטן: סוונזי קיבלה צ'ק של 5 מיליון ליש"ט על מנת לשחרר את רוג'רס הלא-מוכח מהחוזה שלו.
***
וייתכן שהבעיה הגדולה ביותר של ליברפול היא הדעיכה הבלתי נמנעת של הכוכב הגדול - סטיבן ג'רארד. בגיל 32, ודווקא בשנה בה רשם את ההופעה ה-100 שלו בנבחרת אנגליה והחלים מהפציעה שהשביתה אותו לתקופה ארוכה - רחוק הסמל והקפטן מלהיות מכונת הכדורגל שהיה. "הברומטר האדיר של מרכז המגרש, אחד מהשחקנים הגדולים באירופה בדורו, ומי ששכלל את עמדת קשר ה-50-50 לכדי אומנות ב-14 השנים שלו בליברפול - פשוט כבר לא מספיק טוב", תיארה זאת פרשנות באתר goal.com. "אפילו ההסטה שלו העונה לעמדה קדמית יותר לא התבררה כהברקה".
כשמהכוכב הגדול נשאר רק השם, וכשכוכבי המחר - כמו ראחים סטרלינג וג'ונג'ו שלבי הצעירים עדיין רחוקים מלהיות שחקני פרמיירליג בלתי עצירים - בליברפול ימשיכו לחכות לאליפות ראשונה מאז 1990. אבל זה ברור. השאלה הקצת פחות ברורה היא כמה זמן יחכו האדומים לחזור לליגת האלופות. וכמה כסף אמריקאי יישפך לשווא, ויצעד לבד, עד שזה יקרה.