קשה להתחמק מהדיווחים התכופים על הטלטלות בתקשורת המקומית. קיצוץ רוחבי פה, פיטורים המוניים שם. וזה עוד במקרים שבהם לא מדווח על כלי תקשורת העומד בסכנת סגירה קומפלט. לתוך המצוקה הזו מתכנסים כמעט כל אמצעי התקשורת: העיתונות המודפסת - ברור, הטלוויזיה המסחרית שנוצצת אבל לא זהב בכלל, וגם קול העתיד שכולם מסתכלים עליו בציפייה אווילית, האינטרנט, עדיין לא הצליח לנסח מודל עסקי שיאפשר קיום בכבוד. לעזאזל, אפילו בטלוויזיה החינוכית מקצצים במשכורת.
אבל במהומה הזו לא משתתף מדיום שנתפס בימים כתיקונים כזניח יחסית: הרדיו האזורי. או כמו שאומר זאת בישירות האופיינית לו דני נישליס, מבעלי רדיו תל-אביב ורדיו חיפה: "קראת על פיטורים? אני לא. רק קולטים עובדים. מקצצים 15%-20% בשכר עובדים? לא ראיתי דבר כזה. אין פיטורים ואין קיצוצים, למרות המשבר בתקשורת והתמוטטות חלק ממשרדי הפרסום". זה גם מה שמוביל אותו להצהרה המדהימה הבאה: "אין היום תחנת רדיו אזורי מפסידה, אף לא אחת. חד-משמעית. כולן מרוויחות, באחריות. השאלה היא כמה".
נישליס, שמכיר את העסק היטב כבר הרבה מאוד שנים, אומר מה שאומרים בתעשייה על תחנות הרדיו האזורי: הן חמקו מתחת לרדאר של המשבר הנוכחי ומקיימות מודל עסקי מצליח יחסית, בשעה שהשאר מחזיקים בקושי את הראש מעל המים. זה לא תמיד היה ככה.
הרדיו האזורי בארץ עשה את צעדיו הראשונים בתחילת שנות התשעים, אחרי שנוסח חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. אחרי שני גלי הקמה פועלות היום 16 תחנות מאילת ועד הצפון. ההתחלה לוותה בקשיים עסקיים. המפרסמים היססו עד שקיבלו עדויות לנתוני האזנה קשיחים, ואנשי רדיו שהיו מעורבים בהקמת התחנות הראשונות מדווחים על מכרזים "בלתי אפשריים". "הייתה רגולציה מטורפת. בהשקעה של 20% ממה שהשקענו יכולנו לעשות תחנות שיהיו 90% איכות", אומר בכיר ברדיו האזורי. "המכרזים יצרו עלויות מיותרות שלא הביאו תרומה אמתית, ומצד שני היו נוקשים ביותר בכל הנוגע לפרסום".
התחנות התבקשו לשלם אז אגרת תדרים גבוהה יחסית של כמה מיליוני שקלים בשנה, וגובה התמלוגים שהיה צריך להעביר למדינה עמד על 4% מההכנסות. ועם זאת, לאורך השנים נאבקו קברניטי הרדיו האזורי בהצלחה די מרשימה בתנאי הרגולציה. הם הצליחו להביא להפחתת אחוז התמלוגים שלהם לאחוז בודד, ולאחרונה גם הצליחו לקדם הצעת חוק שתוזיל בעשרות אחוזים את אגרת התדרים. בעוד כל התעשיות סביב קורסות, נוצר טיימינג מאוד לא מושלם לחגיגות שורת רווח.
אבל זה לא היה רק עניין של רגולציה. גם חלוצי התחום חיפשו את דרכם בניסוי וטעייה. "בהתחלה", מסביר אחד הדוברים, "היו תחנות רבות שלא הבינו שהן רדיו אזורי. 103, למשל, ניסתה בתחילת הדרך להתחרות ברשת ב'. אבל לתחנות הרדיו האזורי אין יכולת כלכלית להתחרות בתחנות הארציות וזו לא מהותן".
עבור נורית דאבוש, יו"ר מועצת הרשות השנייה דאז, נקודת המפנה הייתה ב-2007. עד אז התחנות התקשו לתרגם את הצלחתן היחסית ברייטינג להכנסות. ראשיהן הקפידו להציג תדמית עשוקה שנדרסת תחת רגולציה ותחרות סיזיפית ברדיו הפיראטי. אלו היו הטיעונים גם ב-2007, כשהיה צריך להאריך את הזיכיונות בארבע שנים, שוב ללא מכרז. דאבוש מתארת היום לחצים לא פשוטים על אנשי המועצה מצד אנשי הרדיו האזורי ומצד חברי כנסת ושר התקשורת דאז אריאל אטיאס, לא לצאת לגל נוסף של מכרזים.
"זה אילץ אותנו ואת המנהלים לראייה לטווח ארוך: אינטרנט, תוכנית כלכלית, לוח שידורים, תכנים", אומרת דאבוש. לדבריה, "תחנות הרדיו ניקו את המדפים, הביאו אנשים חדשים, גייסו כוחות בכל התחומים, כולל בתוכן ובתחום הכלכלי. זו הייתה החלטה שדרשה אומץ לב ציבורי של חברי המועצה ללכת בניגוד להחלטת הכנסת ובניגוד להחלטת שר. גם דוד בן בסט (יו"ר התאחדות תחנות הרדיו האזוריות, והבעלים של תחנות רדיוס ורדיו לב המדינה, י"א) התנגד אז והיום מודה שטעה. המצב הכלכלי שלהן היה טוב, אבל אלמלא היינו עושים זאת הוא היה מידרדר".
חממות לייצור טאלנטים
תהליך נוסף שהביא את התחנות למודל כלכלי מרוויח הוא העזיבה ההדרגתית של חברות דומיננטיות במשק, שהחזיקו במניות בתחנות (האחרונה שבהן הייתה תנובה, שנפרדה מרדיו "קול רגע" השנה) וההתארגנות של התחנות לקבוצות בבעלות אנשי עסקים שהיו בתחנות מיומן הראשון.
למרבה האירוניה, תחנות הרדיו האזוריות הן גופי התקשורת היחידים, כמעט, בישראל שמהווים את בסיס העסקים העיקרי של בעלי המניות שלהם. כך, אלי עזור מחזיק בקבוצת "ללא הפסקה", הכוללת את רדיו ללא הפסקה, אקו 99 וצפון ללא הפסקה; דוד בן בסט מחזיק בקבוצת "רדיוס", הכוללת גם את רדיו לב המדינה והרדיו הרוסי פירוויה, ודני נישליס, בעלי רדיו חיפה, חבר לצביקה שלום ויוסי סבן, בעלי רדיו דרום, ואלו הקימו יחד את קבוצת "רדיו ישראל", הכוללת גם את רדיו גלי ישראל, רדיו תל-אביב והפיצול של רדיו דרום 101.5.
"המדינה חילקה בהתחלה ל-14 אזורי זיכיון, וזו הייתה טעות", אומר יגאל חיים, סמנכ"ל רדיו דרום ודרום 101.5 ויו"ר הנהלת רדיו גלי ישראל, "אז הלכו ועשו קבוצות, שעושות סינדיקציה. תחנות קנו תחנות והן חוסכות כסף". על ידי הכפפת כמה תחנות באזורים שונים ברחבי הארץ לקבוצה אחת התחנות חולקות שדרים, אנשי ניהול וסחר, ובעיקר גורפות כספי פרסום מאזורים שונים על אותה תוכנית, המשודרת בכמה תחנות במקביל. תוכניות להיט כמו "תוכנית הספורט" עם אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' או "תוכנית הבוקר" של טל ברמן ואביעד קיסוס משודרות בכמה תחנות, ובכך מרוככת ההוצאה על ההפקה היקרה יחסית.
ראשי הקבוצות למדו במהלך השנים לא לשים את כל הביצים שלהם בסל הרדיו. "אנשים הולכים לתחום הזה לא כדי להתעשר, אלא כי הם חולי רדיו", אומרים בתעשייה. "גם אם מישהו מרוויח, זה בדרך כלל שורה זניחה בין עסקיו האחרים. זה לא שיש פה איזה איש עסקים שאומר זהו, מזה אני חי".
באחרונה, מורגשת נטייה של חלק מבעלי התחנות להגדיל את שעות המוזיקה, להקטין את העיסוק בפוליטיקה, ולצמצם למינימום את ההישענות על טאלנטים (נטייה שפסחה על רדיו ללא הפסקה המשגשג). "לא צריך טאלנטים", אומר נישליס, "תראה את רדיוס. צא לרחוב, אף אחד לא יידע שם של קריין אחד שם. אבל תראה איזה רייטינג. כל תחנה עושה לעצמה את החשבון ומשלמת לפי היכולת. נגמרו הימים שבהם טל ואביעד חשבו שהתחנה לא תשרוד בגללם. גם בטלוויזיה זה נגמר: אתה טוב ומכניס? תקבל. לא טוב - לך הביתה. ברדיו האזורי זו גישה שקיימת למעלה מעשור".
בן בסט מסכים. "אני מכבד טאלנטים ויש להם מה להציע, אבל יש לזה מחיר. העדפנו לגדל את הטאלנטים בתחנה שלנו והצלחנו במידה רבה. אליקו זה מוצר שטיפחנו וגידלנו, וגם במקרה כזה אנחנו מתגמלים לפי התרומה. מי שמביא רייטינג גבוה מתוגמל טוב יותר". דאבוש מציינת שזו מטרה מוצהרת של הרדיו האזורי: "אחת מדרישות המכרז היא שתחנות הרדיו האזורי יהפכו לבתי ספר לאנשי תקשורת".
למעשה, מה שקברניטי הרדיו לא אומרים הוא שבתחנות שלהם יש שכבה די גדולה - גם משדרת - המתפרנסת משכר מינימום. בדרך כלל מדובר בצעירים רעבים, ששמחים על כל הזדמנות להיות קרובים למיקרופון. "זו קמצנות, ותו לא", אומר איש רדיו בכיר.
*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"