"היא הייתה חובבת נשק גדולה מאוד, מאוד" (big, big fan), כתב מוזיקאי מקומי באתר הרשת שלו. האם זו תהיה הכתובת על מצבת קברה של ננסי לאנזה? האם זו תהיה שורת הפתיחה בערך האנציקלופדי שלה? או אולי זו תהיה שורת ההסבר בדרשה, שיישא כוהן דת בעיר ניוטון שבמדינת קונטיקט, בטקס האשכבה של כל אחד מ-25 קורבנות אקדחיה של גברת לאנזה?
עניין אחד ברור למדי: זו לא תהיה שורת ההסבר לתיקון ה-28 לחוקת ארצות הברית, אשר יבטל את התיקון השני לחוקת ארצות הברית. הסיבה המצערת היא שלא יהיה תיקון כזה. מיעוט מאורגן היטב של חובבי נשק גדולים מאוד, מאוד (big, big fans) יצליח לאכוף את רצונו על המערכת הפוליטית, או לפחות לשתק את רצונה. היא לא תטפל פעם אחת ולתמיד באחת האובססיות המרושעות ביותר של החברה האמריקאית.
את התיקון השני יזמו ב-1789 אנשים מעידן אחר מאוד, מאוד. ארץ קטנה יחסית, שעתה זה נחלצה מעריצותו של הכתר הבריטי הרחוק, חשבה כי החופש לשאת נשק יגן על חירויותיה. לא היה לה צבא סדיר של ממש, לא הייתה לה משטרה ארצית, והיא הייתה תלויה בנכונותם הוולונטרית של אזרחיה להתארגן בשעת חירום.
התיקון השני לחוקה נכתב בהשראת המרד הרומנטי נגד שלטון זר. זה היה לפני המהפכה התעשייתית, לפני מנוע הקיטור, לפני הטלגרף; זה היה הרבה מאוד זמן לפני הנשק החצי אוטומטי, ועוד יותר זמן לפני הנשק האוטומטי; זה היה לפני שמישהו טבע את המושגים "רוצח סדרתי" או "רוצח המונים". בימים ההם, נשיאים היו יוצאים לטיול ברגל מבלי שאיש ביטחון אחד ויחיד היה מלווה אותם.
התיקון השני לחוקה לא נועד להגן על תחביביה של ננסי לאנזה, שבאוסף הנשק הפרטי שלה נמצא, בין השאר, רובה ששימש את הצבא האמריקאי בעיראק ובאפגניסטן. גברת לאנזה אהבה אקדחים, והייתה לוקחת את ילדיה הנוחים להתרשם למטווח נשק, כדי להתאמן.
התיקון השני לחוקה לא נועד להגן על זכותו של אדם לאנזה, בנה המופרע של ננסי, לרצוח אותה באחד מכלי הנשק שאספה, לפני שטבח בעשרים ילדים ובחמישה מבוגרים בבית ספר יסודי סמוך.
קנאת כל השדולות
אמריקה זרועה בגוויותיהם (המטאפוריות) של פוליטיקאים, שטענו לטובת הגבלת הבעלות על כלי נשק פרטיים. מספרם ממילא היה קטן. שוחרי נשיאות לא ניסו לעבור את המשוכה הזו, מפני שתמיד ארבה להם מעבר לפינה התאחדות הרובאים הארצית, הידועה (ידועה מאוד, מאוד) בראשי התיבות שלה NRA. היא שדולה ציבורית לגיטימית, הרשומה כדת וכדין, ועושה את מעשיה בגלוי. בעגה הפוליטית נועד לה ולשכמותה האפיון "חד-נושאית" (single-issue), מפני שאין לה מצע ואין לה תוכנית פעולה חוץ מעניין אחד ויחיד: ההגנה על התיקון השני.
זה שנים ש-NRA נחשבת לשדולה החד-נושאית המצליחה ביותר באמריקה - לא עניין מבוטל בארץ שבה לגיונות של שתדלנים מסתערים על כל תהליך חקיקה בכל דרג של הממשל המקומי והארצי. כאשר אומרים על אייפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית, שהיא הצליחה "כמו NRA", מתכוונים להחמיא לה.
NRA הקיפה את המערכת הפוליטית בשדות מוקשים. היא למדה, ולימדה, איך להשתמש בכסף, באופן לגיטימי, כדי לעזור לפוליטיקאים מאנשי שלומה. אנשי השלום הם בדרך כלל רפובליקאים ימנים, אבל לא תמיד. בבחירות לנשיאות של 2004, המועמד הדמוקרטי ג'ון קרי יצא למסע ציד מצולם בהרי האפלצ'ים שבמדינת אוהיו, כדי לנסות לסחוט כמה קולות שמרניים מג'ורג' דאבליו בוש. אבל התקף המאצ'ו שלו לא עזר. NRA עמדה לצד בוש ועזרה להכריע את הכף לטובתו.
"כוונותיהם המקוריות"
שדולת הרובאים טוענת שהיא רק מגינה על החוקה. אכן. האמריקאים דבקים בחוקתם הארכאית, מטליאים אותה מפעם לפעם (27 תיקונים ב-220 השנים האחרונות), אבל משתמטים בדרך כלל מניסיון לחזור ולשקול את עיקריה. השינוי הבולט האחרון נעשה לפני תשעים שנה, כאשר הוענקה זכות בחירה לנשים. ניסיון להוסיף תיקון שיבטיח שוויון זכויות מלא לנשים, הובס לפני שלושים שנה ויותר.
תיקון החוקה מצריך רוב של שני שלישים בקונגרס, והסכמה של שלושה רבעים מן המדינות. הסיבוך הוא טוב, מפני שצריך להגן על חוקה מפני עריצותו של רוב מקרי. חסינותה של חוקת ארצות הברית ראויה להערצה ולחיקוי, אבל היא מכשילה ניסיון להתאים מסמך בלתי מודרני למציאות משתנה. החסינות הזו מעניקה משקל יתר גדול לבית המשפט העליון, הנאלץ לפרש פעם אחר פעם את "כוונותיהם המקוריות" של מנסחי החוקה, גם כאשר ברור למדי שלא היו להם כוונות כאלה, בין השאר מפני שהם לא כתבו מדע בדיוני, ולא יכלו לנחש את העתיד.
גוויותיהם של בני 6 ו-7 נטמנו השבוע באדמת ניוטון, קונטיקט. הן דגדגו את המצפון הלאומי יותר מאשר מעשי טבח אחרים, גם בגלל הגיל, וגם בגלל עונת החגים של סוף השנה. אילו הוצגה אי-פעם השאלה מה יעצור את שדולת הרובאים, תשובה אפשרית אחת יכולה להיות "אם רוצח ייכנס לכיתה בבית ספר יסודי, ויקטול עשרים ילדים בנשק אוטומטי שבוע אחד לפני חג המולד".
איכשהו נדמה ששדולת הרובאים תעבור גם את המשוכה הזו.