ביוני האחרון ישב רו"ח בעז ענר, אז משנה למנכ"ל משרד מבקר המדינה, בדיון שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה, וסנגר בלהט על האג'נדה של המשרד. בדיון הוטחו טענות בדבר אקטיביזם היתר של משרד המבקר בכל מה שקשור לפרסום שמות מבוקרים, להטלת אחריות אישית ולעריפת ראשים. נמתחה ביקורת על כך שהמוסד לא מסתפק בכובע המבקר, אלא משמש גם כשופט בפועל, וכי למבוקר אין יכולת ממשית להגן על שמו הטוב מול התקשורת, ששותה בצימאון את דמו. ענר סנגר את כל "הדברים הנכונים", כמי שממלא תפקיד רשמי: הסביר כי מדובר במקרים בשוליים, שרוב הביקורת היא מערכתית ושיש נושאים שבהם מתבקש לפרסם שמות. איך אפשר להוציא לאור פרשה כמו הסלון האווירי בפריז בלי לנקוב בשמו של שר הביטחון? שאל.
רק בסיום הדיון הפתיע ענר והסכים - בקצרה ובאי-נוחות בולטת, על אחת כמה וכמה כשהמבקר דאז מיכה לינדנשטראוס ישב בסמוך אליו וזקף אוזניים - כי נושא הביקורת האישית, שהפך לאבן דרך מהותית ומושכת אש בקדנציה של המבקר הדומיננטי, מחייב את המשרד להגביר את הזהירות ולשמור את המינון.
כיום, שבועות ספורים לאחר שפרש ממשרד המבקר בסערה גדולה בשל מה שהוא מגדיר "עניינים טכניים גרידא" ש"אני יודע מי עשה ולמה עשה" (ראו הרחבה בהמשך), ענר מגביר את האש. "המשרד הגזים עם טוהר המידות", הוא אומר בראיון בלעדי ל-G. "היו פעמים שאולי הלכנו רחוק מדי במסקנות האישיות. צריך להיות זהירים יותר ולכבד יותר את המבוקר ואת זכויותיו".
- היד קלה מדי על ההדק?
"נעשו שגיאות. יש להיטות, ובשלב הראשון היא טבעית. המבקר הוא אובייקטיבי; זה תנאי הכרחי אבל לא מספיק. כי ברגע שזו המשימה שלך וקבעת את עמדתך - פעמים לא מועטות בטרם שמעת את המבוקר - הפכת באותם רגעים לפחות אובייקטיבי. אתה כבר 'נעול', אתה פחות יכול לקבל טיעונים כאלה ואחרים, אתה לא מוכן להבין. ה'סטייט אוף מיינד' כבר השתנה במידה מסוימת".
- המשרד עשה עוול לחלק מהמבוקרים?
"בחודשים האחרונים לפני פרישתי היו תהליכים כאלה שחסמתי. נוכחתי בבעייתיות של חוסר האובייקטיביות. יכול להיות שגם אני בשעתו חטאתי בכך, כי גם אני עסקתי והנחיתי עובדים במישורים כאלה".
- כלומר, גם אנשי ביקורת בכירים עלולים להחליט מראש מה בדיוק קרה?
"כן. וקשה לסגת מזה. גם אם עושים עבודה מקצועית, יש איזו 'נעילה' נפשית וקונספטואלית. יש במשרד בקרות שמנסות למנוע את זה, ויש ייעוץ משפטי, אבל הוא לא מספיק מעורב מתחילת התהליך, מה גם שחלק מהסוגיות כלל אינן במישור המשפטי אלא במישור הציבורי-אתי. אני סבור שהמשרד חייב לבחון את עצמו מחדש בסוגיה הזאת ולחשוב על האיזונים והבלמים. לדעתי הוא צריך להמעיט - כלומר לשקול היטב ובזכוכית מגדלת - מקרים של חשש לפגיעה בטוהר המידות. אם זה חמור, עליו להעביר חלק ליועץ המשפטי לממשלה, ובחלק אחר של המקרים להיות אולי יותר פתוח ולהגיד, או-קיי, זה מנהלי גרידא, זה קצת ימינה-שמאלה, לא לשפוט בכזאת חומרה. וחשוב לא פחות - לשמוע את המבוקר ביתר פתיחות, ואם זה מאוד מהותי, לייצר מכניזם טוב יותר של בקרה".
- הגישה שלך אינה תואמת את זו של המבקר לשעבר לינדנשטראוס, שהקדיש משאבים רבים למאבק בשחיתות השלטונית.
"לינדנשטראוס היה נכון מאוד לתקופתו. הוא משך את המטוטלת חזק מאוד למישור של אחריות אישית וביקורת אישית. המטוטלת עשתה את שלה והגענו להישגים אדירים בתחום. אני חושב שהשלטון המרכזי הפנים, אלה לא אותם פני שלטון. אברהם הירשזון, צחי הנגבי, בכירי קופת חולים מאוחדת וההיבטים של אהוד אולמרט, שבחלקם עסק משרד מבקר המדינה, עשו פעולה משמעותית. אנחנו במצב טוב יותר, השתפרנו לעומת חלק ממדינות העולם המערבי, יש מודעות של הציבור בישראל ויש שומרי סף שעומדים ביתר שאת על המשמר. במידה מסוימת, ניצחנו. לכן הדבר הנכון יהיה כעת לחזור עם המטוטלת למרכז".
- המבקר הנכנס, יוסף שפירא, אמר לאחרונה שתפקידו של המבקר אינו לעסוק בבדיקת חשדות לעבירות אישיות של שחיתות שלטונית; שמטרת המוסד הזה היא לא לתפוס פושע כזה או אחר.
"יש למבקר שפירא מסר חשוב, אך הוא חייב לתרגם אותו לשפת המעשה כי לינדנשטראוס הקים ב-2006 יחידה לתפקידים מיוחדים (תפק"ם), שעוסקת בטוהר המידות ומחפשת רק דברים כאלה. אם אתה מקים יחידה כזאת, כבר עשית הטיה; 'ביי הוק אור ביי קרוק' היא תחפש היבטים כאלה ואחרים, שאולי הם לא הכי חשובים, ותתמקד במישור הזה קצת מעבר לנדרש. אתה יוצר מינון יתר. הכפיפו את היחידה הזאת אליי לפני יותר משנה, ואמרתי לשפירא בצורה ברורה שצריך לחשוב מחדש על קיומה של היחידה או לשנות את תחום פעילותה".
"יותר מדי דוחות"
ענר, 66, היה במשך שנים מבכירי משרד המבקר ומהאנשים החזקים והדומיננטיים בו. בהשכלתו הוא רואה חשבון וכלכלן, בעל תואר שני במדע המדינה ואף בוגר המכללה לביטחון לאומי. את עבודתו במשרד החל לפני 43 שנה, ובמרוצת השנים טיפס בסולם הדרגות. הוא ניהל כמעט את כל חטיבות המשרד, ובתפקידו האחרון שימש כמשנה למנכ"ל וכמנהל חטיבת ביקורת משרדי הממשלה בתחומי חברה ורווחה - הכוללים גופים דוגמת הביטוח הלאומי, מינהל מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון. ב-2011 אף קיבל את אות אביר השלטון המקומי בשל המחדלים והשחיתויות שחשף. "הייתי מהחדשניים", הוא מעיד על עצמו, "אבל במשרדנו יש מאבק בין שמרנות לחדשנות. חלק מהמערכות במשרד לא אוהבות חדשנות".
ניסיונו הרב והראייה המערכתית שרכש גיבשו אצלו משנה סדורה ונוקבת, שמלמדת רבות על אופן ההתנהלות במשרד המבקר. כעת, עם תחילת הקדנציה של המבקר החדש, הוא מקווה שהביקורת הבונה שהוא מותח תהדהד היטב. "החשיבה האסטרטגית של משרד מבקר המדינה חייבת לעבור שינוי מהותי", גורס ענר. "לא היססתי לומר את עמדותיי ואני מצפה שהמבקר שפירא ייפתח לעוד גישות, כי למערכת נוח להתנהל ולהתגלגל ללא חשיבה אסטרטגית. הוא צריך לחשוב מה המדיניות שלו, על מה הוא שם דגש, איך לבחור את הנושאים, ולא פחות חשוב - איך לשווק אותם. הוא עדיין לומד את תפקידו, ולא משנים תרבות ארגונית בחודש וגם לא בשנה. יש לו עוד שש וחצי שנים לעצב דבר חשוב מאוד בדמוקרטיה הישראלית. משרד המבקר מתנהל בצורה סבירה עד טובה, ועדיין אני חושב שזה צריך ויכול להתנהל הרבה יותר טוב. מבקרי מדינה רוצים להטביע את חותמם, אבל זה לא יכול להיות אקלקטי; אתה חייב להבין את המערכת ולעצב אותה".
- איך אתה מסכם את הקדנציה של קודמו?
"לזכותו של לינדנשטראוס ייאמר שהוא העלה אותנו גבוה. הוא השיג הישגים מהותיים, הוא שם את המשרד על המפה והפך אותו למשפיע. החותם שלו היה משמעותי, אם כי לפעמים גם קצת פחות טוב. אבל אין בכך די; יש תהליכים שאפשר וראוי לשפר מאוד, גם אם זה לא קל".
- מה דעתך על התנהלותו אל מול מבוקרים?
"הביקורת שלו הייתה לעומתית והתנגשותית. בעולם המערבי, הביקורת היא יותר משתפת ויועצת. אפשר ליצור קואליציה עם המבוקר. צריך לזמן את השר ולהגיד לו - אלה הטענות, מה אתם מתכוונים לעשות בנדון, ולא בהתנגשות. לפעמים השר יבין שהוא צריך לתקן ויתחייב לכך, ואז קנית את הרצון הטוב שלו והוא יותר ישתף פעולה. זה משא ומתן למען המטרה ולמען התחייבות פומבית, פוליטית ומהותית של השר, שלא תמיד ער לדברים. לפעמים צריך ללכת לקראתו ולשלב את ההצעות שלו בדוח. נכון שהדוח מתאזן, אבל גם יוצר התחייבויות. בחוק מבקר המדינה נכתב שאם המבקר מצא ליקויים מהותיים, שיעלה זאת בפני השר ואף בפני ראש הממשלה עוד לפני הפרסום, אבל כמעט שלא עושים בזה שימוש. רק הדוח הפומבי, על עשרות נושאיו, מגיע בסוף אליהם".
- מה אתה חושב על מסת הדוחות הגדולה שהמשרד פרסם בתקופתו של לינדנשטראוס?
"המשרד מייצר יותר מדי דוחות, חלקם לא הכי חשובים. אני חושב שצריך לעשות פחות דוחות ויותר שיווק. כשיש נושא טוב, צריך לפרסם אותו כדוח מיוחד ולשווק אותו בצורה הרבה יותר משמעותית".
- שיווק לא בדיוק היה הצד החלש של לינדנשטראוס. מתנגדיו טענו שהוא רודף פרסום.
"אני מדבר על שיווק הדוחות ולא על שיווק המבקר, ויש מספר כלים לעשות זאת, כמו מסיבות עיתונאים. יש פער בין היכולת של עיתונאי לקרוא ולהפנים דוח עב כרס, לבין דו-שיח שמקרב את התקשורת למהויות ולרגישויות. התדרוכים הכמעט יחידים היו בגין דוח קופת חולים מאוחדת ודוח השריפה בכרמל, שהיו תחת אחריותי. דרשתי לקיים אותם וזה היה מצוין".
- למה אין יותר כאלה?
"עובדי המשרד לא רוצים ולא יודעים איך להיחשף לתקשורת. יש תרבות מושרשת של 'לא מדברים' והם כבר התקבעו בה. הם צריכים להבין שחלק מהתפקיד שלהם זה לשווק את הנייר החשוב שהם כתבו. המבקר אליעזר גולדברג, למשל, התנהל בתפיסה שלפיה אני מניח את הדוח, עשיתי את שלי, תרצו - תעשו, לא תרצו - לא תעשו. אבל במציאות הישראלית זה לא עובד. לא דיווחת - כלומר לא שיווקת - לא עשית. צריך גם ליצור קואליציות, ליזום כנסים, לשתף את הציבור, את האקדמיה, לשתף פעולה עם עמותות. אבל אי-אפשר לעשות את זה על ספקטרום של 120 דוחות".
- אתה מתחבר לביקורת על קדנציית לינדנשטראוס, על כך שהוא עסק בנושאים רבים מדי ולקח מכל הבא ליד?
"המבקר צריך לברור ולתכנן טוב יותר את הנושאים. היו לנו כמה שגיאות מהותיות; את חלק מהתהליכים החברתיים-כלכליים-רגולטוריים לא ראינו בזמן הראוי. צריך להיכנס לתהליך תכנון מעמיק יותר ולייצר חיישנים טובים יותר. מעבר לכך, יש נושאים שצריכים לקבל תמצית קצרה ותו לא, ולעומת זאת יש דוחות שצריך לדחוף קדימה.
"המבקר צריך לבחור כמה נושאים מהותיים ולהגיד: 'על זה אני רץ, אני עוקב אחריכם ולא אניח לכם עד שלא יהיה שינוי'. ומה המניעה שהמבקר ייפגש עם ראש הממשלה ויאמר לו, 'יש שלושה-ארבעה נושאים מהותיים שמטרידים מאוד אותי ואת הציבור ואני חושב שאתה צריך להתערב', ואחר כך גם יוציא על כך הודעה לתקשורת? ראש הממשלה לא יוכל להתעלם מזה. מבקר המדינה הוא לא רק פונקציה שכותבת דוח, מגישה אותו ונעלמת. זאת השגיאה. המבקר חייב להיאבק על העמדות שלו, אבל אלה לא יכולות להיות 120 עמדות".
- אפשר בכלל לעקוב אחר כל-כך הרבה נושאים?
"חטאנו. יש יותר מדי נושאים ואי-אפשר לעקוב אחרי כולם. פורמלית זה אמור להיעשות, אבל עובדי הביקורת ומנהלי החטיבות לא אוהבים מעקבים. בתקופה שבה הייתה מצוקת זמן והיה צריך להפיל נושאים, הפילו את המעקבים. מעקב נתפס במשרד כדבר טכני ופחות חשוב, וצריך לצאת מהגישה הזאת. עוקבים אחר זוטות וצריך לעשות שינוי קונספטואלי".
האש עדיין בוערת
במהלך השנים ניפקו ענר ועובדיו דוחות רבים - מהדוח השנתי על משרדי הממשלה ועד פרסומים מיוחדים כמו הדוח החמור על שחיתויות אישיות וניהוליות בקופת חולים מאוחדת, שהוביל לחקירת משטרה, למעצרים ולהתפטרות בכירים. ענר אף חתום על דוח פרשת המינויים הפוליטיים של צחי הנגבי, דוח פרשת אגרקסקו, על דוח הלביא שהביא לסגירת הפרויקט, על דוח שעסק בעמותות בישראל והביא לשינוי החוק והבקרה על תפקודן.
ההדרן שלו, כמו גם של לינדנשטראוס, היה הדוח הקשה ומעורר המחלוקת על אירועי השריפה בכרמל. החודש מלאו שנתיים לאסון שבו נספו 44 בני אדם. גם אצל ענר, ניכר כי הזעזוע עדיין טרי. "זה היה הדוח הקשה ביותר עבורי מבחינה רגשית", הוא מספר. "נפגשנו עם המשפחות השכולות, שהיו הלומות קרב ואבל, והיו פגישות שבהן הזלנו דמעה. אתה מבין את גודל הפגמים, אתה רואה עוד מסמך ועוד מסמך והלב שלך נחמץ - לא ראו, לא עשו, לא הבינו - ואתה יודע שמעבר למסמכים בסוף זה 44 נפשות. אני חושב שהצלחנו להתרומם מעבר לבעיות השוטפות וניתחנו את המערכות על כל הכשלים שלהן, וחלק מהבעיות הללו הן תוצאה של היעדר ניהול סיכונים מצד שר הפנים ושר האוצר".
- אתה מסכים עם החלטת המבקר להטיל אחריות מיוחדת על אלי ישי ועל יובל שטייניץ?
"כן. כי ראינו את המשחק הפוליטי של משרד האוצר ושל משרד הפנים. זו דוגמה לחילוקי דעות בין משרדי ממשלה שלא באו לידי פתרון, ובסוף עם ישראל משלם את המחיר. ישי נכנס לתפקידו ב-2009, לא קיים דיונים מהותיים על מערך הכבאות ועל הבעיות כי אולי באופן טבעי פוליטית, הוא הלך למישור אחר שמאוד מטריד אותו - השלטון המקומי, מענק האיזון, היבטים פוליטיים. הנושא הזה היה בן חורג! וכשבאו ואמרו לו שיש בעיות, כי מבקר המדינה קיים ביקורת מעקב בנושא, הוא הבין פוליטית שיש בעיה. אז מה הוא עשה? שוב לא העמיק. הוא אמר - תנו לי 600 מיליון שקלים וזרק את זה על הממשלה, שאין לה את הכסף הזה וכך הנושא נתקע. זה לא פתרון! אתה חייב להיות ער בתחילת הקדנציה לסיכון. היו תרגילים של פיקוד העורף, הייתה מלחמת לבנון השנייה, הכול הצביע על החוליה החלשה ביותר לשעת אסון המוני - מערך הכיבוי, שלא עמד במשימות והתנהל בצורה פרטצ'ית. שירותי הכיבוי לא ידעו לעבוד יחד.
"חסר לך משאבים, ולו רק למימון הצרכים המיידיים-קריטיים לחיזוק מערך הכבאות? קח חלק מהתקציב של משרדך, דבר עם שר האוצר ונסה להגיע להבנות, חלק קח מהממשלה. אבל אתה לא יכול לעשות את התרגיל הפוליטי של הכול או כלום. אותו דבר עשו שרי האוצר הקודמים וגם שר האוצר הנוכחי. הם אמרו: 'אם לא תעשו רפורמה - לא יהיה שום שינוי ולא ניתן כסף'. ברור שלא תהיה רפורמה; זאת בעיה שממשלות רבות לא פתרו. אז שר האוצר ביודעין אומר - אני לא נותן כסף, גם לא למימון ההכרחי והקריטי, כי זה נוח לו תקציבית-פוליטית. כפועל יוצא של עמדות קיצון אלה, מערך הכבאות ממשיך כבר שנים להידרדר".
- למה לא הטלתם עליהם אחריות אישית?
"חשפנו את הפוליטיקה ואת היעדר ההעמקה בהבנה ובניהול סיכונים. האם זו אחריות אישית? לא. ואחריות מיניסטריאלית למעשה זה כלום. אז לינדנשטראוס יצר איזשהו תווך - אמירה ציבורית - וקרא לזה אחריות מיוחדת".
- הטלת אחריות מיוחדת הביאה לאפקט הרצוי?
"זה לקח להגברת האחריות של שרים. שרים מבינים היום שהם עשויים להיות אחראים ושיש עניין של ניהול סיכונים. הם לא יכולים להסתתר תחת האצטלה של אחריות מיניסטריאלית והם לא יכולים לשחק את המשחק הפוליטי עד תום - בוא נעביר את האחריות לפה ולשם. אי-אפשר לטאטא את הנושאים האלה".
- בסופו של דבר, ישי ושטייניץ נשארו לשבת על כורסתם המרופדת.
"הדבר החשוב הוא לא ליטרת הדם האישית, כמו השאלה אם המסר חלחל, ואני חושב שכן. הם שילמו דם יקר מאוד גם בלי הדחה. מעמדם של שני השרים בציבוריות הישראלית ובתוך המפלגות שלהם נפגע. מאוד לא נוח להם עם המצב הציבורי שנוצר בעקבות הדוח. הם היו צריכים להסביר ולנמק, ובסופו של דבר שניהם הפנימו את המסר".
- אתה סבור שהחמרתם עם שטייניץ?
"האחריות של שטייניץ היא בעיניי בין מיניסטריאלית למיוחדת. זה היה חטא של שרי האוצר לדורותיהם, ואולי זו עוצמת יתר של אגף התקציבים, שעושה מה שהוא רוצה ומכופף משרדים ושרים. את דנה איתי על איזה ציון אני נותן לו בסקאלה? האחריות של ישי גבוהה יותר כי מהרגע הראשון הוא ידע שיש בעיה והתעלם ממנה, ופעל בגישה של הכול או כלום. שטייניץ הפנים את הסוגיה ובא לתקן, אבל זה כבר היה מאוחר מדי".
"מאבק אישי מכוער"
לפני חודשים מספר נרשמה טלטלה במשרד מבקר המדינה. התברר כי ענר, המשמש כמרצה במקצוע הביקורת באוניברסיטת בר-אילן ובמרכז הישראלי לניהול, עסק בהוראה ללא אישור. התקשורת חגגה: דווקא מי שהוציא תחת ידיו דוח חמור על מנהלי בית חולים ממשלתיים שביצעו שלל עבודות פרטיות ודורש ממבוקריו שקיפות מלאה, לא הקפיד על הפרטים המינהליים. לינדנשטראוס נקט צעדים חמורים: הוא מינה מבקר פנים לבדוק את הנושא, ומסקנותיו הועברו לחוות הדעת של ניצב בדימוס יוסי סדבון, לשעבר ראש אגף החקירות ומפקד מחוז תל-אביב במשטרה. בסופו של התהליך הוחלט כי ענר יפרוש מהמשרד כחצי שנה לפני מועד פרישתו המתוכנן.
ההודעה לעיתונות שהוציא על כך המשרד הייתה כמעט מפויסת: "ענר עסק מחוץ למשרד בהוראת מקצוע הביקורת בלבד. שעות ההוראה היו על חשבון זמנו הפרטי; השתכרותו מהוראת הביקורת הייתה מזערית ועמדה בכללים; לא היה ניגוד עניינים בפועלו ובמשך כל השנים הקדיש ענר את מלוא זמנו ותשומת-לבו לעבודת המשרד. בכך נשמרו העקרונות והכללים המהותיים. הפגמים שנמצאו נגעו למישור המינהלי: סדרי דיווח וקבלת היתרים".
- אם מדובר בעניין כל-כך פעוט, איך זה התגלגל לבדיקה מעמיקה שהביאה לפרישתך?
"היה שם מאבק אישי מכוער, פנים ארגוני, שלקח עניינים מינהליים טכניים בלבד לזוויות מאוד אישיות. אני יודע מי עשה את זה ולמה הוא עשה את זה. יש פה אינטרסים חזקים מאוד שנשפו בעורף. מדובר בהיבטים טכניים גרידא של סדרי מינהל, עניין של אישור או חידוש אישור. אני לא אומר שלא הייתי צריך להקפיד על הוראות כאלה ואחרות, ואולי הייתי צריך להקפיד יותר על הצד הפורמלי. לינדנשטראוס ידע שלימדתי, לא באופן אופרטיבי-טכני בלוויית טפסים אבל דיווחתי לו בכתב על כך עם כניסתו לתפקיד, ולאחר מכן, כשהתחלפו שני מנכ"לים, דיווחתי גם להם. ההוראה נעשתה ברובה בשעות הערב ולא על חשבון העבודה, אבל בכל פעם שיצאתי להוראה בשעות העבודה - ומדובר רק בהוראת מקצוע הביקורת במסגרת שירות המדינה - הקפדתי להפחית זאת משעות העבודה שלי.
"אם שופטים כמה השקעתי בעבודה מול אחרים, אני נמצא בראש הרשימה, וחלק לא קטן מהשעות הנוספות הללו התבצע ללא תמורה. המהות של הדברים שעליהם מקפיד התקשי"ר נשמרה: לא היה ניגוד עניינים במעשיי, ההשתכרות מההדרכה הייתה מזערית ובגבולות המותר, ולא הייתה כל פגיעה בעבודה. היו מקרים חמורים פי כמה וכמה במשרד שנגמרו בטיוח. איתי הם עשו חשבון אישי וזה היה קל יותר בסיום תפקידו של לינדנשטראוס".
- העובדה שהוא לא יצא להגנתך הייתה בולטת.
"אני חושב שהוא שגה. הוא היה צריך לצאת יותר להגנתי אבל הוא חשש מכוחות מסוימים שגם איימו על תדמיתו. ההצלחה מנקרת עיניים, והחשיפה שקיבלתי פלוס כמה התנגשויות עם אי-אלה אנשים שאחראים לתחומים כאלה ואחרים, יצרו מצב שהם חיכו לי בפינה. מצאו את הנקודה הטכנית הזאת, העצימו אותה, והמבקר לא ידע מה לעשות, התפתל והתפתל. נשכבתי עבורו על אלף ואחת גדרות. אם באירוע הזה הוא היה מנהיג, וציפיתי ממנו ליותר מנהיגות בנושא, הוא היה אומר להם - 'תסלחו לי'; קורא לי ואומר שזה לא בסדר, נותן לי הערה ובכך היה מסתיים העניין. אבל הוא חשש מהכותרת בעיתון ושילמתי את המחיר".
- מחיר כבד: פרישה מוקדמת בטונים צורמים ופומביים.
"קצה נפשי. לינדנשטראוס ואני סיכמנו שאפרוש ואני קבעתי את המועד: סוף אוקטובר, עם תחילת שנת הלימודים האקדמית. לא רציתי שהם יתחילו לעשות איתי חשבונות קטנוניים, אם לתת עכשיו אישור להוראה או לא, כשהיה לי ברור שאיתי יחמירו מאוד, שעה שעם מנהלים אחרים שעסקו בהוראה בזמן העבודה הקלו. הגעתי למסקנה שאני רוצה להורות את מקצוע הביקורת באופן חופשי וזה חשוב לי. מעבר לכך, אני שלם עם מצפוני וגאה בתרומתי למשרד ולעיצוב מקצוע הביקורת".