יש את האמנים שהאמנות היא כל קיומם, ויש את רון רוזנפלד, סולן להקת פורטרט, שהמוזיקה היא חלק גדול בחייו, אבל הוא חייב כל הזמן להיות בתנועה ממנה וחזרה, הלוך ושוב. ככה כבר 23 שנות קריירה, שהתחילה בהצלחה המסחררת של "הכול מבינה", שאחריה היו שבע שנים בפסגת הפאנק-רוק המקומי; ואחר כך הפסקה ארוכה, והמשך פעילות משותפת בווליום נמוך, פה תקליט, שם הופעה, עוד תקליט ועכשיו סוג של קאמבק עם "מי אומר מה", שפותח סיבוב הופעות חדש של הלהקה שהביאה את תרבות ה"פאן לי, בואו נרקוד יחד".
גם בגיל 49 רוזנפלד נשאר אותו ג'ינג'י אנרגטי עם הגרוב בדיבור, כשהוא מנסה להסביר מה גורם לו לקפוץ בין פרויקטים. "לא מעניין אותי לשים את כל הביצים בסל אחד, אני אוהב הרפתקאות. אם הייתי יושב במשרד משמונה עד חמש, הייתי משתגע. זה לא בשביל האנרגיות שלי. הייתה תקופה שכתבתי, והפקתי לאחרים יחד עם תמיר קליסקי (להקת אתניקס) להדר עוזרי, ללהקת חמסה את הלהיט 'אתה חייב למות עליי', שהיה יציאה שטחית".
- שהביאה לך הרבה כסף.
"כן. הלוואי שהייתי יודע את הנוסחה. זה שיר שנכתב כפאנקי והפך למזרחי לייט. אני גם מורה בבית הספר אוברטון".
- פורטרט היא פרנסה?
"היו שנים שבטח, כיום הרבה פחות".
- כי לא נשארתם בתודעה.
"כשאנחנו מוצאים את חלון ההזדמנויות המתאים, אנחנו מתגבשים כחלקיקים".
- אולי המוזיקה לא באמת חשובה לך.
"בא לי להגיד שאני אמן בכל רמ"ח איבריי, כי מגיל 12 ידעתי שזה מה שאהיה. בגיל הזה מצאתי במדף התקליטים של אבא את סטיבי וונדר, את 'סיפורי פוגי', שמעתי תזמורות ביג בנד גדולות. עברנו דרך קשה. היינו ילדים שהתחילו את הקריירה ב-89' - סוף הפינגווין - שצמחה לקריירה עמוסה. אני לא יכול להגיד שנמאס לי, אבל משהו הסתובב ולא היה בא לי לעשות את זה יותר. היה גם את כל העניין של הלהקה".
- משחקי אגו?
"כן. אבל זה גרם לנו לגבש את התובנות שלנו, אנחנו מכירים אחד את השני הכי לעומק. אני תמיד זה שלוקח פיקוד על הטקסטים ומביא כיוון מוזיקלי, ויחד אנחנו יוצרים בן כלאיים. היום אנחנו באים לכל הדבר הזה הרבה יותר באיזי. תחשבי שהייתה תקופה שהיו לנו שלושים הופעות בחודש".
- הצלת לחסוך מהימים ההם?
"ברמה של רווק צעיר. תמיד היה לי כסף לשכר דירה. הייתי אז בן 30-25, עשיתי הכול מאוחר. התחתנתי בן 40. למזלי אני גר היום בנכס משפחתי ואני מודה לאלוהים על כך".
- כשהחלטת לעזוב את פורטרט, ידעת לאן?
"רציתי לטעום מדברים אחרים; להסתובב בניו יורק, אחר כך חבר פתח עסק לדי.וי.די שהיה משהו חדש ואני ניהלתי אותו שנתיים, אבל תמיד שמרתי על הגחלת. פורטרט אף פעם לא התפרקה".
- לפני שלוש שנים גם הפכת למעצב רהיטים.
"שנים אני דלוק על ארגזי התאורה וההגברה שבהם מעבירים את הציוד. כשעברנו לבית החדש שלנו, מוצ'קי, אשתי, ליאת רז, שהיא רקדנית ומורה לפלמנקו, שאלה אותי על מה נעמיד את הטלוויזיה. אמרתי לה שכל מזנוני הטלוויזיה שקיימים משעממים, ושהגיע הזמן לממש את מה שרציתי לעשות כבר שנים, אז לקחתי את המודל של הארגזים האורגינליים והפונקציונאליים, שבנויים לסחיבת ציוד כבד מאוד, ועשיתי שדרוג למשהו שהוא בין ארגז מטבח עם פרזולים, לבין הלוק הפאנקי רוקנרולי. חברים שראו את זה ביקשו גם, וכשהבנתי שאין מוצר כזה בשוק התחלתי לגלגל את 'ג'ינג'ר בוקס' - עסק קטן, עוד פרנסה מהצד".
- אתה אדם שמוכן לעשות הכול כדי להתפרנס?
"היו לי תקופות מאוד קשות, אבל לא יכולתי ללכת לחלק עיתונים. עשיתי פרסומות, כתיבה, הלחנה, זה יישמע מפונק או פלצני, אבל היה לי מאוד קשה לעשות משהו שלא שייך לגמרי לאמנות".
- כי נגעת בתהילה?
"יכול להיות. אני יודע שאני מסוגל ליותר מזה. נקרעתי מבפנים".
- כסף חשוב לך?
"מהיום שיהלי נולד, תפיסת החיים שלי השתנתה. אני רוצה שיהיה לו כל מה שהוא צריך ויותר. פעם בשבוע אני יושב עם זוגתי ויחד אנחנו מכלכלים את צעדינו. אני טיפוס שכשיש לו כסף הוא זולג מבין האצבעות, וכשאין אני מתארגן. זוגתי, שמנהלת סטודיו מצליח, היא המחושבת בבית".
- לפני שנה יצאת בקריירת סולו בפעם הראשונה.
"יריתי שני סינגלים והייתה התעלמות מוחלטת. או שזה לא היה מספיק טוב, או שלא השכלתי לקחת יחסי ציבור מקורנפים שידחפו אותי".
- איך בלהקה קיבלו את זה?
"אנחנו נותנים אחד לשני ספייס. אמיר פרי עשה הרבה אלבומי אינדי, יוסי עזר הוציא אלבום סולו, ואלי ניסן, שמנהל את הלהקה, עושה טרקים לחו"ל. תראי, אני בסך-הכול בן אדם מאוד פרטי. בשביל הראיון הזה אני צריך למכור לך עכשיו דם וסרטן ומחלות במשפחה. סליחה, ברוך השם, טפו טפו טפו, כולם בריאים. נכון שאני מטפל באבי שהוא לא בקו הבריאות, אבל אין לי שום טרגדיות. מגעיל אותי שאנשים מספקים כותרות כמו, 'הייתי צריך לגדוע את האונה השמאלית'. הדרך שלנו כלהקה, היא כמה שיותר ליהנות. כשאנשים באים לראות אותנו הם באים לרקוד ולהיות בגרוב".
- פסק הזמן שלקחתם בא אחרי כישלון האלבום השלישי שלכם.
"לאורך השנים התקשורת לא חיבקה אותנו, אבל הקהל אהב מאוד. האלבום הראשון הכי מכר והוא היה סוג של 'שלוף' כדי להקליט אלבום מלא אחרי ההצלחה של 'הכול מבינה', שהיה אחד משני סינגלים שטמירה ירדני הפיקה לנו. ואז יצא האלבום השני עם 'עד אלייך' ואז השלישי, 'פאנקי ביזנס', שאולי לא הצליח, אבל הגענו להערכה עצמית של להקה אמיתית שעושה מה שהיא אוהבת, ואז הייתה הפסקונת".
- עשר שנים. לא ממש הפסקונת.
"המשכנו להופיע ארבע הופעות בחודש, ככה, בשקט, בכיף שלנו. אני יכול לקחת על עצמי את האחריות של ההפסקה הזאת. בגלל שאני בחור שמחפש עניין, אני ממצה דברים מהר, והתחיל גם הגיל שכל אחד מאיתנו בנה תא משפחתי".
- אולי הגעתם למסקנה שאי-אפשר להתפרנס ממוזיקה בארץ.
"אם אתה משחק את המשחק של התעשייה - כל חצי שנה סינגל, מיני אלבום, לתת בראש, אם זה טוב - בסוף זה מנצח. דבר טוב מתגלה ונשאר. אתה צריך לעבוד מאוד קשה, לפתוח את כל הדלתות, לכתוב לך ולאחרים, להפיק לאחרים. לי לפעמים אין את הסבלנות להיות פסיכולוג של מישהו".
- טוב, אתה ג'ינג'י.
"ילד ריטלין, ערב טוב".
- חשבתם לחזור לעבוד עם טמירה?
"כשהיא גילתה אותנו, הרוקנרול היה הדבר העיקרי בשוק - יהודית רביץ, קורין אלאל, בנזין, תיסלם, אנחנו. כשהתחיל ערוץ 2 היא העיפה אותנו לכל תוכנית שהייתה קיימת, אבל במקביל היה לה את הקומדי סטור. כך מתגלגל עולם. היא השכילה להבין שטלוויזיה ובידור יהיו הדבר הבא".
- מי מנהל אתכם?
"פיסטוק הם הבוקינג שלנו. לפני כמה חודשים, כשאלי עשה עבודה עם ריטה, פיסטוק שאלו אותו מה קורה, והוא פנה אלינו והתאים לנו. הילדים קצת גדלו והצלחנו לנשום טיפונת, זה טיימינג לא רע. התחלנו לשלוף מבנק השירים שכל אחד מאיתנו כותב, וכשהגענו ל'מי אמר מי', על הג'ימג'ום הראשון ידענו שזה זה. הוא התקבל יפה, למרות שהרדיו פחות חיבק אותנו. אמרו עלינו שאנחנו לא מספיק חשובים. אבל שב"ק ס', סבלימינל, הדורבנים והדג נחש שבאו עם הפאנקי, נכנסו בדלת שאנחנו פתחנו ויש לי סוג של חיוך ניצחון".
- מה הלאה? תיעלמו שוב?
"מה פתאום. בעשרה בינואר הופעה, והייתי רוצה לראות אלבום אוסף מהופעה חיה".
- אפשר לעשות רוקנרול בכל גיל?
"כן, אפשר. אני לא אשתמש בדוגמה הפתטית של הרולינג סטונס, אבל לא משנה איזו הפסקה אצטרך לקחת בהמשך, השאיפה שלי היא למות על הבמה. אם כבר ללכת, אז על הבמה".