1. אפשר להבין את העיסוק בתוספות השכר שאמורים לקבל עובדי בתי המלאכה בנמל אשדוד. זה השבוע השלישי לשביתת האחיות, כל יום שומעים על פיצוץ אחר בשיחות עם משרד האוצר, והנה בזמן הזה ממש מגיע אותו משרד אוצר להסכמות עם עובדי הנמל על תוספות שכר שמנות. הסכמות שקטות, בלי רעש ובלי מהומה, בלי קמפיינים ובלי שביתות. לאלה אומרים "אין לי", ועם אלה לוקחים פנקס וחותמים על הצ'ק.
זה הסיפור שהתקשורת אוהבת לספר. יש בו את כל המרכיבים: רעים, טובים, חזקים מול חלשים, חלוק לבן מול סרבל כחול. זה סיפור על עוגה שצריך לחלק, והעובד הרע מהנמל לא משאיר מספיק בשביל האחות הטובה והרחומה מהמחלקה הפנימית. אלא, שהסיפור הזה משתבש מעט כשהוא נתקל בעובדות: בניגוד לאחיות שמקבלות את שכרן באופן ישיר מהמדינה או מקופת החולים שמתוקצבת על ידי המדינה, עובדי הנמל מועסקים בחברה ממשלתית עסקית. החברה הזאת סיימה את המחצית הראשונה של 2012 עם רווח נקי של 91 מיליון שקל, ובגין הרווחים היפים בשנים 2008-2010 חילקה למדינה דיבידנד בסך 330 מיליון שקל.
הנהלת הנמל רשאית לנהל עם עובדיה מו"מ לשיפור תנאי העסקתם, אולם כל הסכם בעניין דורש אישור של הממונה על השכר באוצר. הוא לא מחלק את הכסף, כמו במקרה של האחיות, הוא רק מפקח שלא תהיה חריגה שתייצר אפקט דומינו ביתר הגופים הציבוריים. נכון, אם הוצאות השכר יהיו מתונות יותר אפשר יהיה להגדיל את הדיבידנד למדינה או להפחית תעריפים ללקוחות הנמל, אבל ספק אם האחיות היו נהנות מהסידור הזה.
2. בעוד שמספר האחיות בישראל עומד על 25 אלף, מספר עובדי הנמל באשדוד עומד על 1,297. מספרם של עובדי בתי המלאכה בנמל, אלה שאמורים לקבל את אותן תוספות מיוחדות של 3,000-4,000 שקל בחודש, עומד על 140 בלבד. בעוד שהיענות לדרישת האחיות משמעותה 700 מיליון שקל בשנה, יישום ההסכמות בנמל יעלה 9 מיליון שקל. הרי לכם מעט פרופורציות.
עכשיו תאמרו: אבל השכר בנמל ממילא נוגע בשמיים. מה עם המלגזן שמרוויח 35 אלף בחודש או המנופאי שמרוויח 60 אלף בחודש? ובכן, בקרוב השאלה הזאת לא תהיה רלוונטית. המלגזן והמנופאי ייצאו בתקופה הקרובה לפנסיה ויפנו את מקומם לעוד עובדים במעמד דור ב'. מדובר בשכבת עובדים שמרוויחים כמחצית מהשכר של העובדים הוותיקים במעמד דור א', אלה שעבדו בנמל לפני שהמכונות והמחשבים עשו את החיים ברציפים מעט קלים יותר.
חלוקת העובדים למעמדות זכתה לביקורת מצד לא מעט גורמים, אבל החלוקה הזאת מחויבת המציאות לאור רמות השכר שהונהגו בעבר. כיום מרבית העובדים נמנים עם מעמד דור ב', והתופעה הזאת נכונה בכלל החברות הממשלתיות ואף במפעלים תעשייתיים בסקטור הפרטי. למעשה, גם בבתי המלאכה של הנמל קיים רוב לעובדי דור ב'. ישנם 72 עובדים כאלה בשכר משולב ממוצע של כ-15 אלף שקל בחודש, לעומת 68 עובדים במעמד דור א' שזוכים לשכר ממוצע של כ-30 אלף שקל בחודש.
במילים אחרות, השכר של עובדי דור ב', אלה שמייצגים כיום את מרבית עובדי הנמל ובוודאי שאת העתיד שלו, הוא שכר של מעמד ביניים קלאסי ואינו גבוה בהרבה מזה של אחות בבית חולים. הניסיון לתאר את כלל עובדי הנמל כאילו היו חתולים שמנים ושבעים הוא מעשה איוולת שגובל בהסתה, דרך מוכרת לייצר הפרד ומשול בין קבוצות עובדים.
3. השאלטר של עובדי הנמל הוא ללא ספק אחד החזקים. בניגוד לשאלטר של עובדי רשות שדות התעופה, שנחשב אפקטיבי מאוד בעיקר בשל הפאניקה של כלי התקשורת למראה שדה סגור ותור למזוודות, שביתה ברציפים זה הרבה מאוד כסף שהולך לאיבוד. זה נזק של מיליארדים. אפשר להתמרמר על כך שקבוצת עובדים מחזיקה בכוח רב כל כך, ואפשר גם להכיר בכך שדווקא הדמוקרטיה והשוק החופשי הם שאפשרו את חופש ההתאגדות וזכות השביתה. והזכות הזו ניתנת לא רק למי שלובש חלוק לבן, אלא גם לפועלי נמל שמצדם מעוניינים להקטין את הדיבידנד ולהגדיל את התגמול של עצמם. הכוח הזה מחייב מידה של שיקול דעת, ולא בטוח שהוא תמיד ישנו.
אבל האם זה השאלטר שמקפיץ את רמות השכר של העובדים או שמא האג'נדה של משרד האוצר? תזכורת למי ששכח: בשנת 2004 הסכים משרד האוצר, אז בראשות בנימין נתניהו, לשלם 100 אלף שקל לכל עובד נמל בצד תוספות שכר של עד 30% - כל זה כדי שבשנת 2020 ניתן יהיה להפריט חצי מהנמל.
התקדים הזה עלה ביוקר: במסגרת ההסכם האחרון עם עובדי הרכבת זכו העובדים למענק של 40 אלף שקל בצד תוספת שכר של כ-25%, בתמורה לשורה של שינויים מבניים ובראשם הפרטת התחזוקה של 30% מהקרונות. גם עובדי חברת החשמל הבינו את השיטה, ובמסגרת המו"מ על הרפורמה בחברה הם דורשים לפחות את מה שקיבלו בנמלים. בניגוד לעובדי הנמלים, השאלטר של עובדי חברת החשמל הרבה יותר חלש. הוא כמעט בגדר מיתוס. שום שופט לא יאפשר לעובדים להחשיך את המדינה, מקסימום הם לא ישלחו חשבוניות לבתים.
אז למה בכל זאת האוצר ניאות לחתום על הצ'ק? רמז לכך סיפק הממונה על השכר, קובי אמסלם, במהלך תדרוך עיתונאים שנגע לשביתת האחיות. אמסלם הסביר מדוע מספרים לאחיות שלא ניתן לחתום על הסכם משמעותי בתקופת בחירות, ואילו באותה תקופה ממש חותמים על הסכם נדיב במיוחד עם עובדי הרכבת: "היה לנו חשוב לטפל במצב העגום שהיה ברכבת, ואני מזכיר לכם שהעובדים הסכימו להפרטה". הבנתם את זה? משרד האוצר סבור שצריך להפריט את מערך התחזוקה ברכבת ולצורך העניין הוא מוכן לשלם, והרבה.
זה לא השאלטר במקרה הזה, כי שביתת רכבות זה לא שביתה בנמל. זה כסף קטן. זו אידיאולוגיה. זה עיקרון ההדדיות המפורסם של נתניהו - ייתנו יקבלו. ואם לאחות אין מה לתת זולת זיעת אפה, היא גם לא תקבל יותר מדי. ומה לגבי המחסור באחיות? 4.8 אחיות לאלף נפש לעומת 9 במדינות ה-OECD? זה לא 'מצב עגום' שמחייב את המדינה להכניס את היד לכיס? גם לא אלפי הניתוחים שנדחים בשלושת השבועות האחרונים? לא. התשובה היא לא.
