פסק בוררות איננו בטל אוטומטית, ויש להגיש בקשה לביטולו בהתאם להוראות הקבועות בחוק, אף אם ניתן בחוסר סמכות - כך עולה מפסק דינו של בית המשפט העליון, שניתן היום (ג') בערעור הנוגע לפסיקת בוררות שניתנה בבית הדין הרבני.
שופטי העליון אליקים רובינשטיין, יורם דנציגר ודפנה ברק-ארז מותחים עם זאת ביקורת חריפה על בית הדין הרבני, הפועל בניגוד להלכה מחייבת של בית המשפט העליון מ-2006, שלפיה בהיעדר חקיקה מסמיכה הוא איננו רשאי לפעול כבורר על בסיס הסכמתם של הצדדים בלבד ובלא סמכות מכוח חוק.
במאי 2010 אישרה שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, רות שטרנברג-אליעז, פסיקת בוררות שניתנה בבית הדין הרבני בין הצדדים, וזאת אף שאחד מבעלי הדין ביקש לפסול את הפסיקה בנימוק שבית הדין הרבני היה מחוסר סמכות, אך לא הגיש בקשה לביטול פסק הבוררות במסגרת הזמנים הקבועה בחוק.
פסק הבוררות של בית הדין הרבני ניתן ב-2009, 3 שנים לאחר הפסיקה העקרונית של העליון בפרשת סימה אמיר, שבה נאסר על בתי הדין הרבניים להמשיך להכריע כבורר בסכסוכים הנלווים לענייני גירושים, על יסוד הסכמת הצדדים בלבד.
שופטי העליון החליטו לתת רשות ערעור, אך לגופו של עניין דחו את הערעור ואישרו את פסיקת המחוזי. משמעות הכרעתם היא שאף שבאופן כללי פעולות הנעשות על-ידי גורם מינהלי או שיפוטי בחוסר סמכות הן בטלות מאליהן, הרי שכאשר ניתן פסק בוררות בחוסר סמכות, חל דין ייחודי שלפיו הוא איננו בטל מאליו אלא "ניתן לביטול", וכדי להביא לביטולו יש להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות במסגרת הפרוצדורה הקבועה בחוק. כך גם לגבי פסקי בוררות של בתי הדין הרבניים, שמאז הלכת סימה אמיר אינם מוסמכים לפעול כבוררים.
"במישור המשפטי הצדדים אינם חלוקים בנוגע לנקודה המוצא, שלפיה בית הדין הרבני לא היה מוסמך עקרונית לדון כבורר במחלוקת הכספית שהתגלעה ביניהם, על אף הסכמתם המפורשת של הצדדים, וזאת בהתאם להלכה שנקבעה על ידי העליון", כתב השופט יורם דנציגר.
הוא דחה את הטענה שמאחר שפסק הבוררות ניתן בחוסר סמכות, כלל לא מדובר בפסק בוררות, ולפיכך אין צורך לבקש את ביטולו בהליך הקבוע בחוק. "לא מתעורר כל ספק בשאלת אופיו של ההליך שהתנהל בבית הדין הרבני כהליך בוררות", הוא קובע.
לדברי דנציגר, חוק הבוררות אינו קובע כי פסק בוררות שניתן בחוסר סמכות בטל אוטומטית וכלל אינו ניתן לאישור, אלא שהוא מהווה עילה לבקשת ביטול פסק הבוררות.
"אכן, בדרך-כלל פעולה שנעשתה בחוסר סמכות או מתוך חריגה מסמכות אינה תופסת והיא בטלה מעיקרה, והצהרה על ביטולה או על בטלותה אינה אלא הצהרה על אי-קיומה מראשיתה. אבל המחוקק, אם רצונו בכך, יכול להפוך סדרי בראשית משפטיים, ולקבוע כי דבר שכרגיל נחשב לבטל מעיקרו, יהיה מעתה ואילך כשר ותקף אלא אם בוטל כדין".
ייחודיות זו של הבוררות, מציין דנציגר, תואמת את פסיקתו של העליון לאורך השנים.
עם זאת, שופטי העליון מותחים ביקורת על התנהלותו של בית הדין הרבני. "יש לבקר את בית הדין הרבני במקרה שלפנינו", כותב דנציגר, "היה על בית הדין הרבני למשוך ידיו מניהול הליך הבוררות ולהבהיר לצדדים כי הוא אינו מוסמך לפסוק בסכסוך. לשיטתי, זהו האינטרס הציבורי בנסיבות אלה.
"אף אם אניח שמדובר בטעות או בחוסר תשומת-לב של בית הדין ולא בהתעלמות של ממש מפסק דינו של בית משפט זה בעניין אמיר, הרי שהתנהלות זו אינה ראויה ואינה הולמת את עיקרון החוקיות ואת מעמדם המחייב של פסקי דינו של בית משפט זה".
השופט אליקים רובינשטיין הוסיף כי "לדאבוני הרב, כמי שמכבד את בתי הדין הרבניים, המדובר בסיפור מצער לא בשל התנהגות הצדדים עצמם דווקא, אלא בשל התיחסות בית הדין הרבני. תהא אשר תהא דעתו של בית הדין הרבני על פסק הדין בעניין סימה אמיר, הוא מחייב את בתי הדין הרבניים". (רע"א 4198/10).