עוד לא הספיק אריה דרעי, אחד משלישיית ראשי ש"ס, לחזור בו מאמירת "האשכנזים והרוסים", וכבר שוחרר מטעמו סטטוס בפייסבוק, בו הניח כי בשדרת התיקים הבכירה בממשלה הבאה יכהנו אשכנזים בלבד.
עד לאחרונה, במערכת הבחירות הזו כובסו המילים המפורשות שוב ושוב, למרות שהארומה הייתה באוויר כל הזמן. כחלון הפורש היה "חברתי", פרץ העורק סומן כ"נעלב", ומן הצד השני הוגדרה יחימוביץ' "מתנשאת" ולבני זכתה לתואר "קרה". ואז בא דרעי והבהיר: הכול, דה-פקטו, שחור ולבן. במהרה, נשלפה קלישאת השד והבקבוק, ועמה הזעזוע על מי שהעז והעיר את מה שלכאורה רדום ואין לקרוא לו בשם.
אלא שמה שלשיטתם של המצקצקים אסור לעשות במרחב הפוליטי, קורה בנדיבות בפריים-טיים הישראלי. בכל ערב על המסך המרכזי מתנהל שיח עדתי ער ובלתי מתחסד. שם, השד העדתי מסתובב אליך כשאתה שר וטורף בחדווה את תבשיליך. סוגיית המזרחים-אשכנזים לא יורדת מהפרק בתוכניות כמו "אייל גולן קורא לך", "The Voice", "מאסטר שף" או "חי בלה לה לנד".
כל משתתף באחת מהתוכניות חייב לבחור לאיזה נבחרת הוא שייך. ומה רב הבלבול כשנערה בהירת עור שרה בסלסולים ב"The Voice". מיד מתפתח דיון רציני באולפן האם השירה היא "מהשכן" ולאיזו נבחרת ראוי לגייס את מי שחזותה "מערבית".
וכשמגיעה צעירה ערבייה שסוחפת את כולם בשיר באנגלית? אז העולמות ממש מזדעזעים. במיצג רפה של פוליטיקלי קורקט היא נשאלת "מאיפה היא בארץ", וכדי לאמת לחלוטין את הלאום, היא מצווה לשיר פיירוז. וכך הושב הסדר הנכון על כנו וכל אחד ממלא את ייעודו הטבעי.
שני גוונים בלי אפור
לצד כל התחושות שמעוררות תוכניות הכישרונות בטלוויזיה, ראוי לדעת שכל צפייה של המתבגר שלכם ב"The Voice" או ב"אייל גולן קורא לך", מייצרת אצלו תודעה עדתית עזה.
גם אם לא דיברתם על כך מעולם בבית, התוכניות הללו מבהירות לנער שאם הוריו הגיעו ממקום מסוים, כנראה שנגזר עליו לשיר בסגנון ההולם ולתבל את מנותיו על-פי קוד גנטי מוגדר.
אגב, לעובדה שהריאליטי ממוקם בלב-לבה של הזירה התרבותית הישראלית, אין שום קשר למיקום החברתי של בני העדות המככבים בה. לטובת תסריט הסינדרלה המתבקש, חייב המזרחי/ערבי/אתיופי/דימונאי/יתום להגיע נחות ולהתרומם מעמדת אנדרדוג. הוא לא יבוא מנצח, אביב גפן יעשה אותו כזה. הזמר אפילו "צריך מזרחי אחד", כמו שהוא חוזר ואומר.
הריאליטי, בדיוק כמו ש"ס, חייב את המזרחי במקומו ההיסטורי המדויק. רק מעמדתו זו, המפלגה של דרעי ותוכניות הטלוויזיה שואבות את כוחן. אך כשהן מגישות לנו את הנושא מדי ערב, מקושט בסלבס ובבידור רך, הדבר נוח לנו לעיכול. כשהוא נורה מפיו של פוליטיקאי חרדי, יש התקוממות. זה לא אומר שאנחנו לא חייבים לבלוע את זה.
אם נכונה הגישה לפיה מה שקורה על מסך הטלוויזיה משקף את הלך הרוח הציבורי, אז אריה דרעי צודק. ציבור עצום במדינה הזו, שאנשיו באים בצבעים שונים, מאמין שעולמו מחולק לשני גוונים עיקריים. כ-40% ישראלים חיים את החוויה הזו, מדי ערב בשעה 21:00.
אם זה נכון עבור כה רבים בזמר ובבישול, זה ודאי נכון עבור לא מעטים גם בתחום יחסי הכוחות הפוליטיים, בחלוקת המשאבים, במעמד הסוציואקונומי.
הפערים העדתיים בישראל אולי תפיסתיים בעיקרם, אבל הם לא שד והם לא כלואים בשום בקבוק. הם ניצבים ממש מול עינינו - כל הזמן - ואפשר בהחלט לקחת אותם לשלב הבא, לדבר עליהם ללא התנחמדות ומבוכה, וכן, אפילו אפשר לתת להם להוליך אותנו להצבעה בקלפי.