"לוד - בין תקווה לייאוש", ג' 22:00, ערוץ 8
טלוויזיה תיעודית טובה יכולה להיות עניין כל-כך פשוט לפעמים, עד שזה מרגיז שיש לנו כה מעט סדרות כמו הסדרה שמספרת את סיפורה של העיר לוד בשנתיים האחרונות. זה לא אומר שלעשות טלוויזיה תיעודית טובה זה עניין קל (בכל זאת הושקעו כאן שנתיים של עבודה מאומצת כדי לזקק מהן 300 דקות), אבל אולי זה ההבדל בין קל לפשוט, שני מושגים לא חופפים שמוצמדים זה לזה בקלות רבה מדי. אולי קצת כמו אוכלוסיית לוד, עם אוכלוסיות שונות שהודבקו זו לזו בלי לחשוב על העתיד. הבעיה היא שהעתיד כבר כאן, בעוד לוד נשארת מאחור: הגירה שלילית, תדמית נוראית, נקמות דם, פשע, הזנחה.
בפרק הראשון ששודר אמש, התוודענו למאיר ניצן, לשעבר ראש עיריית ראשון-לציון שנקרא אל הדגל כדי לנסות ולעשות סדר בבלגן. אף אחד לא ציפה מניצן שבתפקידו כראש הוועדה הקרואה של העיר, הוא יהפוך את לוד למקום שטוב לחיות בו (איפה טוב לחיות היום בישראל?), אבל בהחלט קיוו שאיכשהו, בעזרתו, הייאוש יהיה יותר נוח.
הדרך לשם, כמובן, מלאה בכוונות טובות ובקשיים שקשה אפילו לדמיין כאשר דנים במקום שנמצא במרחק של פחות מ-20 דקות נסיעה מתל-אביב: בפרק שישודר הערב למשל (הסדרה משודרת בימים ב'-ד' ב-22:00, שלושה פרקים ראשונים השבוע, ושלושת הבאים בשבוע הבא), מתואר סכסוך החמולות המפורסם שגורם ללוד לעלות מדי פעם לכותרות מהדורות החדשות שלא בטובתה. ניצן מבין כי השכנת שלום, "סולחה" ברוח שמנסה לעשות המשטרה, היא פתרון טקטי בלבד, בעוד הפתרון האסטרטגי הוא הידברות מחודשת עם ערביי העיר. משום כך, ביוזמה של פעילה חברתית ערבייה, הוא נפגש עם האימאם המקומי, לא בדיוק מישהו שיבחרו בו להדלקת משואה בהר הרצל, כדי לקדם את הדיאלוג. לרגע אחד של אופטימיות שמקורה בתקופת הרמאדאן המוסלמי וראש השנה היהודי (בשכונה מתחיל להתגבש גם גרעין תורני), נדמה שאולי ניצן מצליח להצמיח ניצנים של תקווה, אלא שבלוד, כמו בלוד, בכל רגע נתון עלול להתפרץ הזיק שידליק את כל העסק מחדש.
גם מי שהחמיץ אמש את פרק הבכורה של הפרויקט הזה, מוזמן להצטרף למסע המרתק, המרגש, המעודד והמייאש הזה, שבו המציאות עולה על כל ריאליטי.
טעם של פעם
"הצלפים", ג' 22:00, MGM
העובדה שקוונטין טרנטינו הגשים עוד חלום ילדות שלו וביים "מערבון ספגטי" שמצליח להרגיז חלק מראשי הקהילה השחורה בארצות הברית (הלו, שייקחו מספר, בסרט הקודם שלו הוא עשה מהשואה סרט אקשן), היא הזדמנות מצוינת להיזכר איך נראה מערבון ספגטי אמיתי. ואם כבר מערבון ספגטי (מערבון שצולם באיטליה, כחלק ממאמצי הממשלה המקומית להפוך את ארצם לחממה של הפקות הוליוודיות עתירות תקציב), למה לא ללכת אל השם הכי גדול של הז'אנר, הבמאי סרג'יו ליאונה. ב-1967, כלומר ממש אחרי המקור המפורסם "בעבור חופן דולרים", הוא ביים את סרט ההמשך שעוסק במלחמתם של קלינט איסטווד ולי ואן-קליף ברוצח אכזרי. כרגיל בסרטי המשך, התנופה של המקור לא תמיד נשמרת, אבל ממרחק של 45 שנה, על רקע המטרוסקסואליות הפושה בקרבנו, נעים להיזכר בסגנון המחוספס שהגדיר פעם את הגבריות.