שכונת ג'סי כהן. החצר האחורית של חולון. גרוטאות. גרפיטי. שיכונים מכוערים. הזנחה כללית. לו זו הייתה הארלם של ניו-יורק, או רובע בריקסטון בלונדון, כאן הייתה פורצת המהפכה.
התושבים המתוסכלים היו שורפים מכוניות, מנפצים שמשות של בנקים, הופכים מכולות-אשפה ומתעמתים עם כוחות משטרה. אבל אנחנו בישראל. למרות המחאה החברתית, הזעם, חוסר האונים ותחושות הקיפוח, בג'סי כהן מצביעים ליכוד. אשכרה ליכוד. עובדה, במדגם שהוצג השבוע בתוכנית "פוליטיקה" (ערוץ 1) זכה הליכוד-ביתנו בלא פחות מ-54 מנדטים בג'סי כהן. 54, לא פחות. אתם מבינים? כי אני לא.
מפלגת השלטון, שאחראית ישירות למצבם של התושבים האומללים בג'סי כהן, זוכה לתמיכה גורפת. מפלגת השלטון, שהעלתה את מחירי הדיור, המים, הדלק, המזון וכל מה שזז. מפלגת השלטון, שכשלה בטיפולה בעוני. מפלגת השלטון, שהורסת את חייהם בשיטתיות. והם מצביעים לה. למפלגה הזאת. בהמוניהם.
והם לא לבד.
בכל הסקרים שמתפרסמים בשבועות האחרונים, מפלגת השלטון מובילה בפער עצום על מתחרותיה. נתניהו, כך נראה, בדרך לקדנציה שלישית. 400 אלף איש ואישה יצאו לרחובות לפני שנה וחצי ומחו על מדיניותו הקלוקלת, אבל היום, כשהמצב גרוע לאין ערוך, הם יושבים בבית ומתענגים על "מאסטר שף". כאילו שזו לא המדינה שלהם. כאילו שהגירעון הממשלתי הוא לא העסק שלהם. הדחקה? הכחשה? התעלמות? או רק כסילות פוליטית? ואולי הכול ביחד?
או שמי שהתרגל לקטר כל חייו נותר מקטר כל חייו. אותם מפגינים, אותם מוחים, אותם ישראלים, מצביעים היום למי שנגדו הפגינו. בלי למצמץ. בלי להרהר. אין שינוי משמעותי בדפוסי ההצבעה. אין תרגום של הנתונים הסטטיסטיים, של המצב בחשבון הבנק, של הייאוש, הפחד וההתרסקות, לכדי מהפך פוליטי. אין. עוד לא. ואולי אף פעם.
כי אנחנו, הישראלים, רגילים לא לקבל אחריות על חיינו. אנחנו מצפים שמישהו יפתור לנו את הבעיות הקשות. ברק אובמה. האירופים. הנגיד. ראש הממשלה. צה"ל. או אייל קיציס. אנחנו רק סטטיסטים בתוכנית הטלוויזיה של חיינו. לרגע אחד, בקיץ 2011, היינו השחקנים הראשיים. צעדנו ברחובות. זעקנו סיסמאות. כמה מאיתנו העזו לקרוא אפילו "ביבי הביתה!". אז מה?
עוד 20 יום למצוא תשובה
כעת השבט הלבן כבר לא מוחה בקול רם. ומתחת לקו העוני אוהבים את ראש הממשלה. אם נדביק לעם ישראל את "תסמונת האישה המוכה", אני מניח שלא נהיה רחוקים מהאמת. כי מה אפשר לומר על מי שמצביע פעם אחר פעם למי שדופק אותו, או מי שמצביע פעם אחר פעם למפלגות טרנד, או מי שמצביע פעם אחר פעם למי שלא מציע לו דבר, או מי ששב ובוחר להטיל פתק לבן, "כדי לזעזע את המערכת", רק שהמערכת, מה לעשות, לא ממש סופרת אותו, את הפתק הלבן.
אז מתי נתבגר? מתי נבין שזה לא משחק? שאלה החיים שלנו ושל ילדינו?
שעם כל הכבוד לפלסטינים ולכיבוש, לאו"ם ול-1-E, לעמוד ענן ולכיפת ברזל, אלה רק הסחות-דעת. והחיים שלנו מתקיימים איכשהו בין כל הסחות-הדעת. והקשיים שלנו לא קטנים. והכאב שלנו לא נעלם. והכסף שלנו דווקא כן. ובסופו של יום, אנחנו אמורים לפרנס את משפחתנו ולהביא אוכל הביתה.
נותרו פחות משלושה שבועות עד יום הבחירות. יש עוד 20 יום למצוא תשובה. יש עוד שלושה שבועות שאותם אפשר לנצל היטב: לקרוא לעומק את המצעים, לשאול שאלות נוקבות את הפוליטיקאים, ולבחור במי שייצג את האינטרסים האמיתיים שלכם. זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד אנחנו כאן. הרי אין לנו ארץ אחרת.