החיים והבמה מעולם לא נראו קרובים יותר מאשר במותה של השחקנית הגדולה זהרירה חריפאי, שהלכה לעולמה לפנות בוקר היום (ד'). חריפאי בת ה-83 נאבקה בשנה האחרונה במחלת הסרטן. במקביל גילמה על בימת הקאמרי חולת סרטן הנאבקת במחלה, במחזה "סוף טוב" של המחזאית ענת גוב ז"ל.
גוב נפטרה מסרטן לפני כשבועיים וחריפאי עוד הספיקה לספוד לה בראיונות. כך חשפה בפני העולם את הקושי העצום שעמו היא עצמה מתמודדת. על תפקידה במחזה זכתה בפרס השחקנית הטובה בתיאטרון הישראלי. לאורך קריירה של שישה עשורים, זכתה חריפאי בפרס ישראל לתיאטרון ב-2003 ובפרס מפעל חיים מהאקדמיה הישראלית לתיאטרון.
חריפאי החלה את דרכה בתיאטרון בשנות ה-50, ונראה שלא היו תפקידים קטנים על השחקנית הגדולה הזו. היא שיחקה בין היתר בתיאטרון חיפה, בלהקת בצל ירוק, בקאמרי ובבית לסין. היא זכורה גם מתפקידיה הבולטים בקולנוע, מסרטי אפרים קישון "סאלח שבתי" ו"השוטר אזולאי", "תעלת בלאומילך" ועד ל"מדוזות" של שירה גפן ואתגר קרת בשנות ה-2000.
מצבים קומיים וטראגיים
לאורך השנים הייתה מזוהה במיוחד עם מחזותיו הארסיים והעוקצניים של חנוך לוין, שבהם גילמה דמויות גרוטסקיות ולא חינניות. "אורזי המזוודות", "יעקובי וליידנטל ", "סוחרי הגומי" "אשכבה" ועוד, היו מנקודות המפתח בקריירה שלה. היא ידעה להשתמש בנוכחותה הבימתית העזה ליצירת מצבים קומיים וטראגיים, להגחיך את הדמות ובמקביל - להעתיר עליה חמלה.
בשנים האחרונות גם ביימה מספר הצגות בתיאטרון בית צבי וזכתה בפרס פסטיבל עכו על בימוי ההצגה "רסיסים".
חריפאי הותירה אחריה את בעלה, הסופר שלמה שבא ובתה, שחקנית הקאמרי והבמאית איה שבא ושני נכדים.
ארונה יוצב היום על במת אולם קאמרי 1, בשעה 12:30.
בשעה 15:00, תיערך הלווייתה בבית העלמין האזרחי בקיבוץ גבעת השלושה.
שרת התרבות לימור לבנת מסרה היום בהודעה רשמית: "איבדנו היום אחת מאבני הדרך של התרבות הישראלית. זהרירה היא מענקי התיאטרון של דורנו. שחקנית נפלאה וטוטאלית שהתמסרה לבמה ולקהל עד לרגעיה האחרונים. היא הייתה גיבורת תרבות אמיתית".
עומרי ניצן - המנהל האמנותי של הקאמרי אמר היום ל"גלובס":
זהרירה הייתה חלק מהפנים של התיאטרון הקאמרי מזה 45 שנה, עם הכבוד שלה לעברית, הכישרון החריג שלה והתפקידים הבלתי נשכחים שהיא עשתה.
אחד הדברים שאפיינו את זהרירה זה שהייתה תמיד צעירה ותמיד ניחנה בגישה הרעננה שלה אל תפקידים ממש כמו בוגרת בית ספר למשחק - עם הפחדים ועם השאלות ועם היצירתיות. שום דבר לא היה מובן מאליו אצלה ואחד הדברים שאפיינו אותה זה שהיא תמיד הפתיעה בכל תפקיד. בתפקיד האחרון שלה ב'סוף טוב' שכתבה ענת גוב ז"ל, היא שרה שיר רוק שבו היא אומרת איך היא תביס את המחלה ושהיא מזהירה את הסרטן שייזהר ממנה.
על התזמון המקאברי הקשור למותן של ענת גוב ז"ל וזהרירה חריפאי תוך כדי העלאת ההצגה "סוף טוב" אומר ניצן:
"בהצגה הזאת זהרירה מוחלפת כבר כמה חודשים על-ידי שחקניות שונות. ההצגה ממשיכה להיות משמעותית ולהיות מפוקחת, אירונית ואופטימית וגם יש בה השלמה עם הסוף הבלתי נמנע".
קטעים מתוך ראיון שנעשה ב"גלובס" עם זהרירה חריפאי
על אביה:
"בשם שלי אשם אבא שלי. אבי, שבתעודת הלידה הרוסית שלו כתוב בן שחר חריפאי, היה עיתונאי, סופר ומורה לעברית וגם כתב ביקורות לתיאטרון. כשנולדתי, קיבלתי את השם זהרירה ורק התחננתי שיחליפו לי אותו לרותי. עד היום כשאנחנו עוצרים ב'ארומה' והמלצרים שואלים לשמי, אני אומרת רותי.
"כל החיים שלי היו אחרים אם הוא לא היה נפטר. הייתי רק בת ארבע וחצי כשזה קרה ואני לא זוכרת אותו בכלל. כאילו ירד מסך וזהו".
על תחילת הדרך בתיאטרון הקאמרי:
"לא התקבלתי לקאמרי בסיום לימודיי בבית הספר של התיאטרון. הם לקחו רק חלק מהתלמידים כמו אריק לביא ונעמי פולני, ואותי לא. בסוף השנה השנייה ללימודים, הגיע מאמריקה הבמאי פיטר פריי כדי לביים את המחזה 'על עכברים ואנשים', ובזמן שהיה כאן, הוא עבד איתנו התלמידים. וכשבסוף השנה הם רצו לסלק אותי, הוא לא נתן. יותר מאוחר כשכבר הייתי שחקנית מן המניין בקאמרי, הוא הגיע לכאן לביים את 'מלאך האבן' ולקח אותי לאחד התפקידים. פיטר פריי היה מגיב ספונטנית על כל דבר, וכשראיתי שהוא נורא צוחק או נורא בוכה בדברים שאני עושה, אמרתי לעצמי - 'זהרירה, אולי עלית פה על איזה קו נכון?'.
"כשפיטרו אותי מהקאמרי בסוף שנות ה-50, ארבע וחצי שנים אחרי שהתקבלתי לתיאטרון, הוא לקח אותי לשיחה ואמר לי 'את מוכרחה לתפוס את מרכז הבמה! זה לא יכול להיות שאת בצד ומישהו יסתיר אותך. לא! במרכז! שם זה המקום שלך!'".
- למה פיטרו אותך?
"לא הייתי חתיכה. ואולי גם חשבו שאני לא מוכשרת. אין לי מושג".
על הפריצה הגדולה שלה בהצגה "מעגל הקיר הקווקזי":
"העוצמות שהגיעו אלי מהקהל ומאנשים מסביב היו מפחידות אפילו. ואז ידעתי שאני במקום הנכון. זה הגיע. קיבלו אותי. וירדה לי אבן מהלב".
על חנוך לוין:
כשחנוך הגיע אליי עם הטקסט של 'אשכבה', ראיתי לפתע שהתפקיד שלי נגמר בעמוד 6. אמרתי לו: 'זה לא יכול להיות שבעמוד 6 אני אלך הביתה'. ואז רגע לפני הסוף אני חוזרת. שבה לאיזו פנטזיה של כל הדברים שהוחמצו בחיים.
"חנוך אף פעם גם לא אמר לי איזו מחמאה. שאני טובה, שאני עושה את התפקיד טוב. כלום. והרי אם לא הייתי בסדר הוא היה מחליף אותי, אבל איזושהי מילה טובה? משהו? (דומעת).
"הייתי במצב מאוד קשה איתו. הקשר שלנו היה מעבר לדיבורים. היה איזה מכניזם שדיבר אחד עם השני. אני לא יודעת. חנוך זה כישרון של פעם בדור. עוד מעט עשר שנים שהוא נפטר ואת יכולה להראות לי מישהו לפני חנוך או אחריו?".
על פרס ישראל:
"מאוד שימח אותי לקבל אותו. וזה כבר קשור להיסטוריה שלי. היה לי חשוב שיקבלו אותי וחשבתי שזה כבר בכלל לא יגיע אליי. ואז פתאום לקבל פרס של הכרה והוקרה כזאת. פתאום אתה יושב נוח בכסא. עשיתי מה שהייתי צריכה, וקיבלתי בשביל זה פרס. ואם אני מסתכלת לאחור, היה לשמחתי משהו ששמר עליי במקצוע. לא יודעת מה. אלוהים? אבא שלי בשמים? וכל-כך עצוב לי שאמא שלי ואבא שלי לא זכו לראות את זה. זה משהו שהיה יכול לחמם להם את הלב".