1. רפובליקה של בננות מרקיבות. זו תמצית דוח מבקר המדינה בפרשת הרפז. פחד אלוהים. ללוות את הבנות והבנים לגיוס בבקו"ם ולהתפלל. שתי חבורות - הקצה העליון ביותר של הסמכות והאחריות לקבל החלטות על ביטחון המדינה וחיי תושביה - נתקפו בסוג של פסיכוזה, במחלת רדיפה חמורה.
"עיוות מציאות" קורא לזה המבקר, "והעצמת אירועים לרבות שוליים, מעבר לממדים האמיתיים שלהם" (עמוד 251). אבל - אף אחד לא נכנס באמצע, לא הפריד ביניהם, לא עשה סדר חדש, וגם לא העיף אותם, את כולם, ובראשם שר הביטחון והרמטכ"ל, רחוק החוצה מהזירה המרכזית.
2. כמה קורבנות עלתה התקופה המטורפת, ואיזה נזק ביטחוני נצבר באותן שנים המתוארות בדוח? את זה אף פעם לא נדע באמת. מה שאנחנו כן יודעים, ובוודאות, זה שאי-אפשר לסמוך ואסור להאמין, לא רק לאף נושא-משרה בכיר, אלא גם לקצינים הבכירים בצבא.
אנחנו יודעים עוד דבר, גם הוא בוודאות, שהאמירה ההיסטורית, אותו חזון לאומי של דוד בן-גוריון שמנחם בגין חזר עליו לימים - "תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך" - הפכה לבדיחה צינית וחבוטה.
3. מצד אחד, אהוד ברק, יוני קורן וברק סרי; מצד שני, גבי אשכנזי, ארז וינר ואבי בניהו; באמצע הג'וקר, בועז הרפז - וכולם מסביב מחאו כפיים וצקצקו בלשונם.
ראש הממשלה, בנימין נתניהו - שידע על מערכת היחסים העכורה בין שר הביטחון לרמטכ"ל, והיה מודע לחשש לפגיעה בתפקוד התקין של מערכת הביטחון - המשיך לא להתערב גם כאשר הסירחון הציף את הארץ וחנק את שארית האמון והביטחון בצבאו ובממשלתו.
מי שרוצה להתרגז עוד יותר, ראוי שיקרא את תגובתו בעניין, כפי שנוסחה בשמו על-ידי היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה שולמית פרגו-ברנע, כשנתנה תגובה לטיוטת הדוח. "ראש הממשלה היה ער לכך שהגורמים השונים ניסו ליישר את ההדורים... ולא הסתייע בידם. בנסיבות אלה, ניסיון פעולה בכיוון גישור היה מלאכותי, לא מתאים ולא אפקטיבי, ועל כן מסקנתו של ראש הממשלה, כי שיחות אישיות לא יועילו, הייתה למעלה מסבירה" (עמוד 235).
מגשר?! - האם כך ראה ראש הממשלה את תפקידו בין שני מחרחרי הריב והמדון האלה?
4. ועדת החוץ והביטחון לא מצאה לנכון להרעיש, לדרוש, לכפות סדר או סילוק. "המועצה לביטחון לאומי" - שם כל-כך רם לחבורה כל-כך חסרת השפעה - המשיכה להתבוסס בהנפקה סיטונאית של ניירות-עמדה.
ה"חברים לנשק", אותה חבורת ברזלני הדרגות הגבוהות והמוערכות ביותר, תתי-אלופים, אלופים ורבי-אלופים לדורותיהם, ה"חונטה" שיודעת כל-כך טוב להתאחד כדי לשמור על האינטרסים של עצמה - התפוגגו.
חלק בחרו צד, ושיתפו עימו פעולה נגד הצד השני; וחלק התחבאו במשרות הביטחוניות הרמות שלהם, פחדו להתייצב מול השניים - מחשש שאחד הצדדים ייבש אותם. אף מצביא אמיץ לשעבר ומוערך בהווה, לא קם וזעק שהמלך, שני המלכים, עירומים. והתקשורת - חגגה.
חצי מהעיתונות המדינית והצבאית הבכירה קיבלה "מידע מכפיש" מהצד הזה נגד הצד ההוא; והחצי השני, של מי שנושאים בדגל ה"דמוקרטיה" ו"זכות הציבור לדעת", קיבלו סיפורי רפש והשמצות מהצד ההוא על הצד הזה. הודלפו גם מסמכים סודיים שאפשר שסיכנו את ביטחון המדינה.