אתה מתכנן להוליד שלושה ילדים, ללא קשר למינוס האינסופי הקבוע שלך בבנק? את ממשיכה בטיפולי פוריות, אף שכבר יש לך שני ילדים, שמשכורתך ממוצעת, ושבעלך מובטל כבר שנה? החלטת להוליד ילד מתרומת זרע ולהיות חד-הורית, אף שלא נשאר לך הרבה לאחר תשלום שכר-דירה? ברכותינו! כולכם זכאים לתעודת הצטיינות על יישום מיטבי של האתוס הפיריוני של מעמד הביניים הישראלי: ילדים בכל מחיר. תרתי משמע. ורצוי שלושה. (חד-הוריות מקבלות הנחה).
במעמד הביניים הישראלי קיים שילוש קדוש: חובת הולדה של שלושה ילדים בדיוק. זוגות שיש להם רק ילד אחד, אם הוא בן יותר משנתיים-שלוש, זוכים ללחץ חברתי מכל עבר בדמות תהיות, הערות ושאלות לא רק מהורים וחברים, אלא גם מזרים גמורים. זוגות עם שני ילדים חשים שהם עדיין לא מילאו חובתם ושהמשפחה עדיין לא "שלמה". רק זוגות עם שלושה ילדים זוכים לברכת הסביבה כשהם מצהירים ש"זהו". בשום שלב לא נשאלת השאלה "האם" ו"כמה" אלא רק "מתי" - תופעה ישראלית ייחודית למעמד הביניים במדינות ה-OECD.
קדושת האתוס הפריוני של מעמד הביניים הישראלי היא כה קיצונית, עד כי חסידיו לבטח יסרבו להקשיב אפילו, לשיקוף המציאות הכלכלית הנובעת ממנו, כפי שתואר בפרק הראשון בסדרה שלנו. ואכן, הפרדוקס ההזוי ביותר של מעמד הביניים המשכיל, העובד, והנאנק תחת עול המיסים ויוקר המחייה, הוא העדר מוחלט של מוכנות לבחון את הקשר הישיר הקיים בין מספר הילדים שהוא מוליד, לבין מצבו הכלכלי העגום.
שיהיה ברור: אין מענייננו להמליץ לאנשים האם וכמה ילדים להוליד. זו בחירה אישית/זוגית. כן מענייננו להציב מראה למול האבסורד, ההדחקה, וההתעקשות להתעלם מן המשמעויות הכלכליות של בחירה זו.
אז למה זה קורה? ודווקא אצלכם, הפרופסיונאלים, המשכילים, הנאורים והמאד-מודעים-לעצמכם בכל עניין אחר? ההסבר הוא תרבותי. כאשר קבוצות גדולות של אנשים פעולות בצורה דומה בהיבט מסויים, ועוד כזה שהוא קרדינאלי בחיים (הולדת ילדים) למרות שבכל היבט אחר הן פועלות במגוון רחב הרבה יותר של הבדלים בינאישיים (מטעמים באוכל, דרך תחומי עניין, צורות בילוי מועדפות, ועד דעות פוליטיות) - הרי שברור שפועלת כאן נורמה חברתית חד-משמעית, ושאתם נכנעים לה אוטומטית ומתוך עיוורון כלכלי.
הנורמה האמורה עוקפת את אחד מהשיקולים הקריטיים ביותר שהורים אחראים אמורים לבחון: עד כמה יש ביכולתי לתת לכל ילד וילד ביטחון כלכלי לפחות עד לבגרותו (המתארכת כיום עד לגיל 30 לערך, כולל לימודים אקדמיים)? זה המינימום. בנוסף: עד כמה אוכל לשמר את רמת החיים הקודמת לילדים שכבר נולדו, עם כל ילד וילד נוסף?
הרי עם עובדות אין להתווכח: כיום, גידול כל ילד כרוך בהוצאה/השקעה כספית של מאות אלפי שקלים. חלקם מצורך ממשי (חיתולים, מטפלת, גן, חינוך "חינם") וחלקם מהורות היפסטרית והיסטרית (אינספור חוגי העשרה, גדג'טים טכנולוגיים, בת-מצווש ומותגים).
בהינתן שלרובכם ההכנסות לא גדלות ביחס ישר לתוספת במספר הילדים, הרי שכל ילד נוסף מסיג אתכם לאחור. אם מוסיפים לכך את העלייה האובייקטיבית ביוקר המחייה - אתם נסוגים עוד יותר.
כדי לפצות על נסיגה זו אתם עובדים עוד יותר שעות, ואז רואים עוד פחות את הילדים (מה שסותר את הסיבה להבאתם לעולם מלכתחילה), ואז חשים עוד יותר אשמה, ואז קונים להם עוד חוגים-גדג'טים-מותגים, והופכים כל יום הולדת לעולל, שאינו מבחין מימינו לשמאלו, להפקה גרנדיוזית, שרק גורמת לילדים להקביל בין אהבה לצרכנות, שגוררת את כולכם לסחרור צריכה אינסופי בקניון המקומי, שמצריך אתכם לעבוד אף עוד יותר שעות וחוזר חלילה. ירים יד מי שזה לא נכון עבורו!
האם זה הוגן לילדים? התשובה האובייקטיבית היא כמובן - לא. למרות זאת, בארץ, נורמת השילוש-הילדי-הקדוש מנצחת וחזקה מתמיד. האין זה הזמן לקחת אחריות ולבחון אותה מחדש? או לפחות להפסיק להאשים רק את המדינה ולהכיר בחלק ההורי-הפרטני במצב? עד שזה לא יקרה - הנסיגה הכלכלית לאחור תימשך.
האם רק השילוש-הילדי-הקדוש מסביר את כל קשייו של מעמד הביניים? ברור שלא! כפי שהראינו בפרק הקודם, המצב הוא תוצר של שלושה שלישים משלימים: תהליכים כלכליים גלובאליים (עליהם אין לנו שליטה), כשלים פוליטיים מקומיים המאפשרים לעוולות בחלוקת תקציב המדינה ובשוק ההון להתקיים (עליהם יש לנו שליטה חלקית, בבחירות), והתנהלות הפרט (שרק עליה יש לנו שליטה מלאה).
דווקא לפני הבחירות שבפתח חשוב להפנים שכל בחירה מפלגתית לא יכולה לשנות יותר משליש מהמצב! תמיד, כדי להשיג השפעה מיטבית של שני-שליש, נדרש גם שינוי של 180 מעלות בבחירות האישיות של כל אחד ואחת מאיתנו. אבל במקום להכיר בכך, נוח לשני הצדדים להמשיך במצג השווא.
למעמד הביניים קל יותר להאשים מאשר לקחת אחריות. כי מעמד הביניים רוצה את רמת החיים שהוא רוצה ללא קשר ליכולתו לממן אותה, והוא רוצה אותה עכשיו, והוא רוצה אותה ללא כל קשר למספר הילדים שעליו לפרנס.
למפלגות השונות קל יותר למכור לנו את הבחירות כמהלך הקרדינאלי שהוא לבדו יביא הקלה למעמד הביניים, כדי להניע אותנו להצביע עבורן. אבל, כאמור, זו אחיזת עיניים. וככל שהמפלגה יותר "חברתית", כך ההונאה שבהבטחה הריקה הזו חמור עוד יותר!
וכשחלק ממושאי ההאשמה (גם של מעמד הביניים וגם של המפלגות ה"חברתיות") כמו הממשלה, חברי הכנסת והטייקונים-הכוכבים, הם באמת מושחתים-מוסרית עד זרא, זה קל במיוחד. אבל, זה לא פוטר מאחריות. כי הילדים הם שלכם. לא של המדינה. אחרת, אתם לא שונים בהרבה מהחרדים הדורשים מהמדינה (כלומר, מכם) לממן את ילדיהם מבלי לקחת שום אחריות כלכלית-הורית על גורלם.
כל זאת עוד לפני שדיברנו על המימון ההזוי של טיפולי הפוריות בארץ: ישראל היא ה-מעצמה מספר אחת בעולם בתחום זה, עם 3,400 טיפולי הפריה בשנה לכל מיליון תושבים, לעומת רק 600 בצרפת או 500 בבריטניה. רק בישראל מממנת הקופה הציבורית מספר טיפולי פוריות בלתי מוגבל (!) עד לידת שני ילדים, עד גיל 51 לכל אישה, ואף אם לאשה/לזוג כבר יש ילדים קודמים, בכל מספר שהוא. כמה זה עולה לנו? למה לא לגיטימי לדון בכך במקביל לדיון בהקצאות גבוהות אחרות בתקציב המדינה?
זעקות מזועזעות כגון "מה הקשר? ילד עושים מאהבה לא מכסף!" או "מה את רוצה, שרק עשירים יביאו ילדים?", כמו גם נאצות עסיסיות על חילול הקודש שבעצם העלאת הסוגיה, הן התגובות שאני בדרך-כלל שומעת כתגובה לעובדות הללו.
אולם, מי ששם בראש מעייניו את טובת הילד, אובייקטיבית, חייב להכיר בכך שהולדתו למחסור כלכלי או לסכנה תמידית במחסור כזה - אינה הוגנת כלפי הילד עצמו. האם ילד זקוק רק לכסף? ברור שלא! אבל גם ההיפך נכון: רק אהבה, עצומה ככל שתהיה, ממש לא מספיקה.
אז אחת מהשתיים: או שתתחילו להיות הורים כמו שצריך כדי למנוע את הסחרור הרגשי-כלכלי שהורס אתכם ואת הילדים, או שתעשו פחות ילדים.
ועל-כך בפרק הבא - שינוי מס' 3: הפרטת ההורות - איך הורי מעמד הביניים המאשימים את הממשלה (בצדק) בהפרטת שירותי הרווחה, חוטאים בהפרטה חמורה אף יותר, עם הילדים שלהם עצמם.
■ הכותבת היא יועצת ארגונית בכירה, פסיכולוגית חברתית ומנכ"ל BossProblem - הפורטל להצלחה בעבודה.