הגוף קורס. התודעה מתמוטטת. הבכי שוטף את האוויר. ללא מעצורים. בלי מגננה. ואין עוד בושה. רק הדבר עצמו. בודד ואוהב ומתאבך ומסתבך. ומתחבק. בפאתוס גבוה. על מדרכה נמוכה, בעיר הגדולה. הסיטי. מטרופולין. כינורות פלסטיק מעוכים וחצוצרות נייר דבק. והמנוני אחר חצות. תפתחי לעזאזל את הדלת. היכנסי כבר לאוטו וניסע.
הפרויקט של עופר מאירי. טייק שלישי. פעם, לפני הכול, יצר איתי קשר וביקש שאקשיב. "זה מזכיר את דפש מוד", אמרתי. "לכך התכוונתי", אישר. ואחרי כמה חודשים הדהד המספר, 30 אלף עותקים. מאירי איתר את הנוסחה. ללא כוונה תחילה. הוא פשוט מצא בעצמו ונתן מעצמו. וביקש את עצמו. ושיקף את העשור הראשון באלף הבא. על הבלבול והאימה, על התשוקה והתחינה.
חלפו שנים. והנה, הוא שב ונוסע. חומק ומופיע. פורש את עצמו דק דק ומתבל במקלדות עבות בשר. המחנק בגרון מתדלק את המלים. המועקה שבחזה מנסחת את עצמה למנגינות. והלאות שבאגן הופכת לביצועי סתיו ולהגשה חורפית. התחזית למחר: מעונן חלקית עם אפשרות לממטרים.
אלבום תלת-שפתי
מאירי שב ופותח בפנינו את סגור ליבו. הוא יודע לרגש נקבית וגם מיומן בהבעה זכרית. שני שירי הפתיחה, בפי דנה עדיני וצליל דנין, משקפים מיניות רגשנית שוקקת. הביצועים ללא דופי, מייצרים את מה שמאירי יודע לעשות הכי טוב: אווירה. ברי סחרוף ומיכה שטרית עושים את ברי סחרוף ומיכה שטרית. אבל הם רק ההכנה לדבר האמיתי. "נערתי, היכן ישנת אתמול בלילה?", בביצוע המהפנט של מאיה מאירי. אני שומע את השיר הזה בלופ. ושוכח מנירוונה, שעשו לו קאוור באלבום האנפלאגד. מאירי מחוללת נפלאות. הקול שלה מתעלס עם המלים, הגוף שלה מתפתל בהפסקות והמקלדות עוטפות אותה תחת משבי רוח ערים. הגרסה הזאת כל-כך עצומה עד שאי אפשר להסביר, אז אני שב ומאזין לה שוב. ושוב.
ובינתיים, אני שם לב, מאירי מלהק אותי לשיר הזה. ולשיר ההוא. את תמצאי פה את עצמך ואתה תגלה שם את האקסית. ואתם את סיפור האהבה המופרך שניסיתם להציל איכשהו. המחזה שאינו נגמר, במיוחד אם כבר קרה בעבר, מוצא לו סצנות חדשות, כתובות היטב, ואחרי "פתיל קצר" מגיע לשיאו עם צליל דנין, שוב היא, איזו זמרת אדירה, בשיר מס' 8, "לשחק עם הראש", שמהבהב, מתדלק, מתניע ולא עוצר בשום תחנה, דוהר בדרך האלקטרונית עד שהמוח מתבקע והגוף מעצב את עצמו מחדש.
מטרופולין השלישי הוא אלבום תלת-שפתי. בעברית, באנגלית ואף בצרפתית ("שש שעות" עם ריף כהן). מתל-אביב ועד לונדון. בניחוח בריטי מיושן ועם ארומה אמריקאית עדכנית. באולפנים שונים. עם נגנים אחרים. עד שהכול מתלכד. ונטמע. ומזוקק לכדי יצירה אחת, שלמה, רבת-משמעויות, אבל בנוסח אחיד, מתורגמת לישראל החורפית, האבודה, השמשית, המנוכרת, המתכערת, שמחפשת, כדרכה, אהבה.
בסוף, באנגלית, אחרי מוניקה סקס, אחרי ברק גביזון ואפרת גוש, אחרי שלא נותר עוד כוח, מאירי עצמו, המאסטר בכבודו, עם גיטרה וקול מתעוות, כמו מתוך הזיה נרקומנית, מתמסר ומתנכר. מסיים וחותם. ולא יודע מה קרה ובמי לתת אמון ועוד מעט מחר. אולי נשכח מי היינו ולמה קיווינו. ונשוב לשקר לעצמנו. מה זה היה? בסך הכול, דייט בחשכה.
מטרופולין השלישי. הליקון. 37 דק'