ביום ראשון האחרון, בחזרה הגנרלית למשחקה הכל כך גורלי מול פנרבחצ'ה, מכבי ת"א לא רק התקשתה מול הפועל ירושלים - אלא נזקקה לדייויד לוגאן בשיאו, וגם לשגיאות טיפוסיות של ירושלים - כדי לנצח. אם בימים עברו נהגה מכבי להתייחס למשחקי הליגה כאל מטרד שצריכים לעבור עד הפיינל-פור, הרי שהעונה הדברים מקבלים פרספקטיבה מעט שונה: בניית הקבוצה הלא נכונה, ומנגד התחזקות היריבות של ימי ראשון-שני בשחקנים שבנויים לשחק על חסרונות הצהובים - הביאו לכך שבשליש ממשחקיה בליגת העל מכבי ניצחה בהפרש חד-ספרתי, ובשליש ספגה למעלה מ-80 נקודות. נכון, הפסד ליגה אחד זה לא מאזן נוראי - אבל במקרה של מכבי והשליטה הטוטאלית וארוכת השנים שלה בליגה, רצוי לבדוק איך מושגים הניצחונות.
במילים אחרות, לבלאט יש השנה כאב ראש חדש. הליגה המאוד מאוזנת העונה התקרבה למכבי. לא כי שידרגה עצמה בצורה יוצאת דופן - אלא כי האלופה הכמעט נצחית נסוגה לאחור. לראשונה מזה שנים מכבי לא מגיעה למשחקי הליגה כפייבוריטית ברורה לנצח ב-20 הפרש. לפחות. לראשונה מזה זמן רב היא נאלצת לשחק בשתי ליגות אמיתיות (ולא, האדריאטית בשנה שעברה לא היתה ליגה אמיתית).
חוסר הרצון של ההנהלה להכניס את היד לכיס וההנחה שחיים רק על תקציב ההכנסות, גרם לכך שהשכר המשותף של דווין סמית', ניק קיינר-מדלי וריקי היקמן לא מגיע אפילו לסכום שהשתכר קרלוס ארויו אחד, ששיחק תחת בירנבוים וגרשון. בעשור הקודם ידעה מכבי לפתות בשכר נאה ביותר במונחים אירופיים את פארקר, יסיקבצ'יוס והאפמן כדי להבטיח מקומה בין אריות היורוליג. בטח ובטח שלא להסתכן בניסיונות דגדוג אקראיים מצד הקבוצות המקומיות. העונה זה נראה אחרת.
חודש ינואר, אותו הגדירו בעבר גרשון ובלאט כשאימנו יחדיו כתקופה בה הקבוצה חייבת להיכנס לפיק חיובי ולשחק כמקשה אחת - נראה די זהה ביכולות ותיאום השחקנים לאוקטובר.
***
שלב הבתים הראשון של היורוליג רימה ובגדול, כי מכבי הוגרלה לבית חלש מאוד עם קבוצות שמרביתן ראויות יותר ליורוקאפ, חלקן אף למפעל נמוך יותר. בית שגרם לליגה שלנו כאן להיראות זוהרת. ובין חוק רוסי לחוקי הג'ונגל של ג'ורדי ברתומיאו, ותחת מגבלת תקציב קשה - מכבי הגיעה לטופ-16 מבולבלת, עם מחשבה על החלפת שני זרים (שרמדיני כבר בחוץ).
כנראה שזה לא מקרי שהקבוצות שעשו לצהובים בעיות קשות הן בעלות רכז שלוחץ על הכדור וקו קדמי חזק. כשג'וליאן רייט מראשל"צ או קרייג סמית מירושלים נותנים הצגה מול הגנה צהובה אנמית בצבע, אין מה להיות מופתעים כשתומאס רס מסיינה ונמניה בייליצה מקאחה לבוראל עושים אותו דבר, ומסיימים ערב למזכרת כקלעים המובילים. למכבי אין את הגבוהים הדומיננטיים כי לא נבנתה בצורה המתאימה, ואם יוגב אוחיון אינו בשיאו, אז הצרות גדולות יותר. גם בלאט הבין זאת כשפתח עם סילבן לנדסברג בחמישייה אחרי שהעניק לו 2 דקות בלבד במחזור הראשון בטופ-16. לצערו, את טעויות הבנייה מאוחר מדי לתקן כעת, ועם מה שיש יוצאים למלחמה.
וזו חתיכת מלחמה: מהבור הזה, אותו יבקשו הטורקים (העמוסים בגבוהים מעמדות 2 עד 5) להעמיק, מכבי חייבת להימלט ומיד. המשחק במלחה היה נורת אזהרה מהבהבת: זה הזמן לשנות קונספט - לשחק מהר יותר, לחזור לשיטת הלחץ הקונסיסטנטי הזכורה לטובה ולנצל את עומק הסגל ומהירותם של תומאס וג'יימס כדי להסוות חולשות. עוד קיבעון אחד או שניים, וסלוגן החורף החם בנוקיה יהפוך למשפט נוסטלגי ונחלת העבר.