מרגע שהתחיל השיטפון השבוע, מוצא את עצמו מנהל רשות המים, אלכסנדר קושניר, נאלץ להסביר שמחירי המים לא עומדים לרדת בקרוב. עם ישראל רואה את כמויות המים שניתכים מהשמיים, ומסיק שבקרוב המים יהיו הרבה יותר זולים. הרי לימדו אותנו שכשההיצע גדל, המחירים יורדים.
הבעיה היא שמחירי המים כבר מזמן לא צמודים למדד של הטבע. התהליכים שעבר משק המים בשנים האחרונות, ובראשם ההתפלה, שינו את כללי המשחק.
הכנרת מספקת כיום רק 20%-25% מהמים שנצרכים בישראל. יותר ממחצית מי השתייה מסופקים על-ידי מתקני התפלה. המים המותפלים יקרים, ומחירם לא יורד אפילו בסנט כשארובות השמיים נפתחות. גם אחזקת תאגידי המים עולה הון - במיוחד כשהוקמו כאן 53! תאגידים במקום 13 - וגם כאן המחיר לא מתחשב בביצועים של אמא טבע.
כלומר, המים, שהתייקרו מאוד בשנים האחרונות, לא יוזלו - בוודאי לא משמעותית - גם אם המבול יימשך חודשיים.
עובדה מתסכלת זו מחזירה אותנו אל ההחלטה של רשות המים והממשלה להקים לאורך החופים שורה של מתקני התפלה גדולים, ולהפוך את ישראל הקטנה למעצמת התפלה מובילה בעולם.
נכון, להתפלה יש יתרונות: אספקת מים קבועה למשק, תעודת ביטוח מפני שנים שחונות - וכאלה היו בשפע בעשור האחרון; המשק היה מתקשה מאוד לצלוח את שנות היובש בלי הסיוע של מתקני ההתפלה. ברור שישראל זקוקה ועוד תזדקק להתפלה - מה ששנוי במחלוקת הוא המינון.
לצד היתרונות, להתפלה יש גם שפע חסרונות: מתקני ההתפלה הם צרכנים לא נלאים של אנרגיה מזהמת ויקרה, 365 יום בשנה; הם תופסים שטחים יקרי-ערך - מבחינה אקולוגית ונדל"נית - ליד החופים. ולקינוח, השפעת ההתפלה על הסביבה הימית היא עדיין בגדר נעלם. יש לנו רק ים אחד, ואנחנו מתגלחים במלוא הכוח על הזקן שלו.
להתפלה יש עוד חיסרון, משמעותי במיוחד: היא לא גמישה. המדינה התחייבה לרכוש ב-25 השנים הבאות את המים המותפלים מהמתקנים, שרובם נמצאים בבעלות משפחות תשובה ועופר.
כלומר, גם אם גשמי הברכה יימשכו עד 2035, המדינה תיאלץ עדיין לרכוש את המים המותפלים, והציבור ישלם עבורם מחיר גבוה שיילך לכיסם של הטייקונים.
פרויקט ההתפלה הגדול נמצא רק בתחילת הדרך: כיום פועלים 3 מתקנים שמזרימים לרשת המים הארצית כ-300 מיליון מ"ק בשנה; בימים אלה מוקמים שני מתקנים גדולים נוספים, שבתוך שנתיים יעלו את היקף המים המותפלים ל-600 מ"ק בשנה.
שנת הפרצופים הסדוקים
אני יודע מה רובכם חושבים עכשיו: זו חוכמה בדיעבד. בשנים שבהן המשק היה צמא לכל טיפה, איש לא היה מעז לטעון שמתפילים יותר מדי. טיעון הגיוני, אלא שאין לו קשר למציאות.
הקולות שקוראים לריסון ההתפלה נשמעו היטב גם בשנות המשבר המדאיגות. החלופה שהוצעה - חלופה סביבתית, חברתית וכלכלית יותר - היא אימוץ עקבי ונחוש של הרגלי חיסכון במים.
במשך שנה אחת, שנת הפרצופים הסדוקים בקמפיין "ישראל מתייבשת" המפורסם, זה עבד: הציבור צמצם ב-10%-15% את צריכת המים, שווה-ערך לתפוקת מתקן התפלה שלם. זה קרה גם בזכות היטל הבצורת, מהלך נכון שסבל מיחסי-ציבור גרועים.
אם כך, למה הפסקנו? למה נפסקו הקמפיינים, למה בוטל היטל הבצורת, למה לא נעשה מאז ניסיון רציני להעניש את הבזבזנים?
התשובה מורכבת, אבל כנראה טמונה גם בכך שיותר נוח להקים מתקן ולספק לציבור את מבוקשו - מים, עכשיו! - מאשר להתייצב מולו ולדרוש ממנו לחסוך.
בשביל להוביל תרבות של חיסכון ולומר לציבור דברים שהוא לא אוהב לשמוע, יש צורך במנהיגות. מנהיגים כאלה אין כרגע בסביבה, ועל זה אנחנו משלמים מחיר גבוה. בכל התחומים, וגם בחשבון המים.