"אשליית קץ ההיסטוריה", כך מכנים חוקרים מאוניברסיטת הרווארד את התופעה שגילו בסקר שבו השתתפו אלפי מתנדבים. החוקרים גילו כי אנשים בני כל הגילאים, מאמינים שעד כה הם השתנו לא מעט, אבל מעכשיו - הם ימשיכו להיות הם עצמם לעולם ועד.
החוקרים, בראשות ד"ר ג'ורדי קוידבך, שעושה פוסט דוקטורט באוניברסיטה, טוענים כי בני האדם: "מאמינים כי ההווה הוא הרגע המכונן שבו הם סיימו להתפתח, ועתה הם בדיוק אותו האדם שהם יהיו מעתה ועד קץ ימיהם". זוהי אשליה, כמובן. בני אדם ממשיכים להתפתח במידת מה לאורך כל חייהם. קצב השינויים תלוי בגיל ובאירועי החיים, אבל במחקר הנוכחי גם מבוגרים וגם צעירים, גם חובבי שינויים וגם שונאי שינוי - כולם העריכו שהם אינם עומדים עוד להשתנות מהותית.
האשליה הייתה חזקה במיוחד בקרב צעירים, אבל התקיימה אצל כולם. המחקר בוצע כך: כ-17 אלף נבדקים השתתפו בסקר לטובת תוכנית טלוויזיה צרפתית בשם 'סודות האושר שלהם'. הם התבקשו למלא שאלונים לגבי העדפותיהם וערכיהם בחיים. לאחר מכן התבקשו למלא את השאלון "בשם" האדם שהיו לפני 10 שנים, ושוב לגבי האדם שיהיו עוד 10 שנים. הם התבקשו לחוות דעה בנושאים כמו אילו תחביבים יעסיקו אותם, חשיבות ההצלחה הפיננסית בעיניהם וכדומה.
כמעט כולם ענו לגבי עצמם בעוד 10 שנים, תשובות דומות למדי לאלה שענו לגבי עצמם היום. כך למשל עלה מן הסקר כי אנשים היו מוכנים לשלם 129 דולר בעוד 10 שנים, כדי לראות הופעה חיה של הלהקה האהובה עליהם היום, אבל רק 80 דולר היום, כדי לראות את הלהקה האהובה עליהם מלפני 10 שנים.
טעות כזו, אומרים החוקרים, היא לא נטולת מחיר. "בגלל ההנחה כי העדפותינו כיום ימשיכו איתנו גם אל העתיד, אנחנו עלולים לקבל החלטות לטווח ארוך שמתאימות מאוד למי שאנחנו היום, ולא לוקחות בחשבון את האפשרות שנשתנה", אומר קוידבך. הוא מציין כי מסיבה זו אנשים עלולים לעשות קעקוע מביך או להוציא הרבה מאוד כסף על מוצר אופנתי, ואחר כך להתחרט על כך.
ובכל זאת יש גם תועלת לאשליה כנראה - היא גורמת לנו להרגיש שאנחנו מכירים את עצמנו טוב ולחוש ביטחון בקבלת ההחלטות שלנו. בלעדיה, היה לנו קשה עוד יותר לקבל החלטות מתוך חשש שנתחרט.
דווקא לגבי עוצמת השינוי מן העבר, כנראה שאין אשליה, ואנחנו יודעים להעריך פחות או יותר כמה השתנינו. ההבדלים בין תשובות הנבדקים לגבי עצמם לפני 10 שנים לעומת עצמם היום, היו כמעט זהים להבדלים שנמצאו בסקר אחר, שבו באמת נסקרו העדפות של נבדקים פעמיים, בהפרש של עשור.
לדמיין את העבר
סיבה נוספת לאשליה היא כנראה שפשוט קשה הרבה יותר לדמיין את העתיד, מאשר להיזכר בעבר. זה קורה למרות שאנחנו מבלים יותר זמן, במהלך כל יום, בניסיון לדמיין ולתכנן את העתיד מאשר בניסיון להיזכר, וזה כנראה גם כישרון יותר חשוב. מי שיעשה זאת טוב, יכול לבחור בחירות נכונות יותר וגם לפעול מתוך שליטה עצמית רבה יותר.
מחקרים הראו כי מדובר בשני תהליכים מאוד דומים מבחינת פעילות המוח שהם מעוררים - אבל לא זהים. כשאנחנו כוללים את עצמנו בזיכרון או בתוכנית - לעומת ניסיון לדמיין או להיזכר בדבר שקרה למישהו אחר - הדמיון בין שני התהליכים גובר, עד כדי כך שחוקרים מאמינים כי אנחנו מרכיבים את העתיד המדומיין שלנו מחתיכות קטנות של עבר.
אי לכך, מי שקשה לו להיזכר, יתקשה גם לתכנן קדימה. ניתן לראות זאת אצל ילדים קטנים או אצל חולי דמנציה.
נראה כי ככל שאנחנו מתבגרים והתכנון קדימה הופך פחות קריטי ויש גם יותר זיכרונות במאגר לשאוב מהם, המוח מתחיל 'לשחק' משחקים חדשים עם הזיכרון, כדי לתמוך בפנים אחרות של קיומנו כמו למשל הבריאות הנפשית. כך, נמצא כי אצל קשישים (לא דמנטים) היכולת לשלוף זיכרונות טובים נשמרת טוב יותר מהיכולת לשלוף זיכרונות שליליים. לצעירים, לעומת זאת, שליפה של זיכרונות משמחים היא מאתגרת יותר.