עשן עוטף את השורות הללו, שנכתבות תוך כדי שאיפה של טבק גלילי ריחני מהמפעל הביתי של שוקרי עארף במועצה המקומית מעיליא שבצפון. כבר חמישה עשורים שעארף מעשן רק את הטבק שהוא מגדל. עד לפני שנה הוא גם נהג למכור את הסחורה שייצר: "קילו טבק זה חמישים קופסאות של עשרים סיגריות", הוא מסביר, ומדגים כיצד הוא ממלא סיגריות עם פילטר, ממש כמו בחנות, באמצעות מכונת פלסטיק פשוטה. "הייתי מוכר קילו ב-130 שקל, והיו מגיעים, קונים קילו-שניים".
הוריו עסקו אף הם בגידול הטבק, וגם השכנים מעבר לכביש ובעצם הכפר כולו. עדות לכך ניכרת בבתי האבן העתיקים של מעיליא, שבמרביתם יש גרמי מדרגות מיוחדים המובילים לגג, שכן על הגגות היו תולים את הטבק לייבוש.
את הפרק הזה בהיסטוריה של החקלאות בישראל קל לשכוח, אף שמתחילת המאה ה-20 גידול הטבק היה נפוץ בישראל.
הטבק הגיע לארץ כבר ב-1850, אולם התעשייה המקומית החלה לפעול ב-1921, לאחר שהמנדט הבריטי החליף את השלטון העותומאני שמונופול הטבק היה בידו. ב-1923 הוקם המפעל הראשון לסיגריות בישראל, אריאל היה שמו, ואליו הצטרפו עשרות מפעלים ברחבי הארץ, שרכשו את התוצרת מהחקלאים המקומיים.
דובק המפורסמת נוסדה ב-1935, ובשנות ה-70 החלה לרכוש בעקביות את המפעלים שפעלו בארץ. בשנות ה-80 החלה לייבא טבק מטורקיה ומיוון, במקום מהפלאחים המקומיים, שהיו יקרים יותר - וכך הם נקלעו למשבר. במשך עשור הם עוד ניסו לשווק את הטבק בעצמם, עד שכוחות השוק הכריעו והדורות הבאים כבר זנחו את העיסוק.
צריך להגיד, לפני שממשיכים, כי אזהרה על נזקי העישון מרחפת מעל הטקסט הזה: העישון, יש לזכור, עולה למשק הישראלי ולמערכת הבריאות 8 מיליארד שקלים בשנה. ובכל זאת, חמישית מהישראלים מעשנים והמדינה מכניסה מהם 5 מיליארד שקלים במיסוי. בארגון לחקלאות ביולוגית אורגנית בישראל מדגישים כי הם אינם מעודדים את גידול הטבק כעיסוק חקלאי משום השלכותיו על החברה. ובכל זאת, כפי שניתן לראות, לגידול הטבק בישראל יש מסורת מפוארת שהולכת אחורה עד לתקופת המנדט.
כפרים שלמים בגליל התפרנסו במשך דורות רק מהצמח בעל העלים הירוקים הגדולים, והאדמה בישראל מכירה את שורשיו היטב. גם הקיבוצים והיישובים עסקו בגידול הטבק - הקיבוצים הראל, צרעה וגעתון, למשל, וכן מושב זכריה ואפילו ברעננה.
"בסוף שנות ה-60 כל המושב גידל טבק", מספר מנחם אליהו, 54, תושב זכריה. "אני זוכר שכילד הייתי יוצא לקטוף את העלים בארבע בבוקר ובבית היינו תולים לייבוש. אחרי חודשיים היו מגיעים מדובק ואוספים את השקיות. היו משלמים חצי לירה לקילו. עבדנו כל השנים האלה קשה אבל לא הרווחנו, אז זרקנו את הטבק הצדה והפכנו את השטחים לגידול ירקות ומאוחר יותר לפירות. מדי פעם אני רואה שיחי טבק שגדלים פה באזור".
עבור הקהילה הערבית והדרוזית בגליל, השלב הזה היה הרבה יותר כואב. "את מי זה מעניין היום", נאנח סלאח פארס, ראש מועצת חורפיש, שהייתה מוקד נוסף שעסק בעיקר בגידול טבק. "זה הרי לא עניין אף אחד אז, כשדובק הפסיקה לקנות טבק מהפלאחים, כשהמדיניות הייתה לתת לעשיר להתעשר ואנחנו נשארנו בלי פרנסה. אני זוכר איך כל הילדים מסביבנו היו יוצאים לחופש הגדול, ואנחנו בכפר היינו יוצאים לעבודה בתעשיית הטבק. זאת עבודה קשה, היום אף אחד לא יחזור לזה".
האומנם? דווקא היום, על רקע עליית מחירי הסיגריות בעקבות מדיניות המיסוי וצריכה מוגברת של טבק מגולגל, יש מי שמוצא פוטנציאל מחודש בגידול העצמאי - למשל באסל קאסיס, גם הוא תושב מעיליא. "זה טוב כלכלית לחזור עכשיו לטבק", הוא חושב בקול רם. "קופסת סיגריות ממוצעת עולה 24 שקלים ויש בפנים עשרים סיגריות. אבל בקילו טבק יש אלף סיגריות וקילו עולה בין 100 ל-120 שקל, תלוי איפה קונים. ככה גם אני מרוויח וגם מי שמעשן חוסך. היום אין הגבלות על טבק ואפשר לגדל חופשי, אז יש חברים בכפר שחושבים לחזור לזה. גם אני חושב על זה כמקור פרנסה". בינתיים מטפח קאסיס מוזיאון קטן במפעל המשפחתי לייצור טבק, שפרנס את אבותיו שנים ארוכות.
אמנון גופר, מורה דרך המתמחה בתרבות הגלילית שהקדיש פרק למגדלי הטבק בספרו "סודות גליליים" (הוצאת עם עובד), מייעץ ומלווה את קאסיס במיזם התיירותי המתהווה. "במעיליא חיה קהילה יוונית קתולית", מספר גופר וברקע תפילה בסגנון ביזנטי עולה מהכנסייה, "בית האבן של משפחת קאסיס נבנה בזמן מלחמת העולם הראשונה. במקום הזה היה חי גרעין הכפר".
מסעו של עלה
קאסיס פותח דלת עץ ישנה אל חלל שבו תקרה בשטח שישה מטרים רבועים, שני מפלסים ונישות חצובות באבן עם כלי עבודה מסורתיים ועתיקים. בקצה החלל תלויה חבילה של עלי טבק ולידה סולם עץ ארוך. "התקרות נבנו גבוהות כדי שאפשר יהיה לתלות את הטבק לייבוש", הוא מסביר, ומזמין למשש את היבול האחרון. "מישהו מבני המשפחה היה עומד על הסולם, והאחרים היו מעבירים לו את הטבק לתלייה".
את המלאכה, מסביר קאסיס, התחילו בחודש פברואר: "תחילה שותלים את זרעי הטבק בערוגות קטנות ועליהם פורסים ניילון כדי שהגשם לא יסחף אותם. בחודש אפריל, כשהשתילים מתפתחים לגובה שבין שבעה לעשרה סנטימטרים, מעבירים אותם לחלקה הגדולה יותר".
בסוף חודש מאי כבר מתחיל הקטיף הראשון. משלוש לפנות בוקר ועד הזריחה היו יוצאים בני המשפחה לשדה לקטוף את עלי התק'עבה, העקב של הצמח (ומשם, מסביר קאסיס, גם השם). אלה העלים הראשונים וטעמם ידוע כחריף. אחרי שלושה שבועות כבר מתחיל הקטיף השני, של העלה הגדול. קאסיס מספר שמכנים אותו "אישה בהיריון" (בחלה בערבית), שכן הוא בשרני ועגול יותר. בחודש אוגוסט היו יוצאים לקטיף השלישי וקוטפים את העלים בקצה השתיל, המכונים טרבוני.
במוזיאון המתהווה מצביע קאסיס על צילום משפחתי ישן ובו כל בני המשפחה יושבים מסביב לערימת עלי טבק שנקטפו: "העיסוק בטבק איחד את המשפחה", הוא נזכר. "כולם היו יושבים ומשחילים את העלים לחוטים כדי לתלות אותם לייבוש. את העלים היבשים היו עוטפים בבד ועורמים בקופסאות שהכילו כשלושים קילו, ובדצמבר הייתה מגיעה משאית של דובק ועושה שקילה ומיון. חודש אחרי זה היה מגיע צ'ק".
"האדמה בישראל מאוד מתאימה לטבק"
"האדמה בישראל מאוד מתאימה לטבק", מסכים האגרונום עודד יפה ממעבדות שלפ. "על הגבעות של ואדי ערה ובגליל יש תוספת של גיר שהטבק אוהב, וזאת אדמה כבדה שאוחזת מים ולא צריכים להשקות אותה הרבה".
יפה מכיר את הפוטנציאל שבגידול טבק כבר מלפני עשור, אז פנתה אליו קבוצת משקיעים שביקשה לבחון גידול שדות טבק בגליל למטרות ייצור סיגרים כחול-לבן.
"הם היו רציניים", נזכר יפה, חובב סיגרים בעצמו, "ואפילו כבר חשבו על שם, סיגרים ירושלים". לשם כך, יפה משחזר, הוא ארז מזוודה ונסע עם אשתו ללמוד את הנושא בקובה: "למדתי שם שאם רוצים לעשות סיגרים יפים וטעימים העלה חייב להיות אחיד, נקי וגדול, כי סיגר הוא בעצם עלה טבק אחד מגולגל. בשונה משדות טבק המיועדים לסיגריות, שלאחר הייבוש שוברים את העלים. ראינו בקובה איך ממיינים את העלים וכיצד איכות הסיגרים נקבעת על-פי איכות עלי הטבק וסוגי האדמות".
בסופו של דבר, קבוצת המשקיעים ההיא ירדה מהרעיון והתפנתה להשקעות אחרות. יפה, לעומתם, הבין את הפוטנציאל והחל לגלגל לעצמו סיגרים מעלי טבק שגידל בביתו.
- אפשרי, לדעתך, גם לגדל טבק במכל במרפסת הפרטית?
"למה לא? אפשר לגדל טבק במרפסת כמו שאפשר לגדל עגבניות וחסה וכרוב, ומה לא. אז צריכים קצת ללמוד, ובדברים האלה טועים פעם אחת ושנייה ושלישית, עד שבסוף עולים על השיטה. אני בטוח שאם אנשים יחשבו על זה חלקם יגידו שזה לא ילך, ואחרים ילכו בשקט לחפש זרעים".
תקוות ההנדסה הגנטית
יפה מגדל טבק גם במעבדות לצורכי מחקר חקלאי. הטבק, הוא מסביר, נחשב לצמח בוחן שמסייע לזיהוי וירוסים בחלקות חקלאיות: "זאת שיטה בת מאות שנים. נניח שרוצים לדעת אם בעגבניות יש וירוס מסוים, אז מצד אחד מגדלים בחממות טבק ומצד שני מגדלים עגבניות. טוחנים את השתילים שרוצים לבדוק ואת הנוזל מורחים עם כלים מיוחדים על עלי הטבק. אחרי כמה ימים יוצאות כל מיני צורות; נקודות או שריטות, עורקים בולטים, ולפי הצורות אפשר לזהות את הווירוס".
גם החוקרים במעבדות מכון סמית בפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית מגדלים טבק לצורכי מחקר. לפני כשנתיים הם רשמו פריצת דרך משמעותית, כאשר החוקרת סיגל מאירוביץ פענחה את מנגנון החלבון של העכביש, המייצר הקורים. קורי עכביש, למי שאינו יודע, חזקים פי שישה מפלדה ומסוגלים להימתח ב-40% מעבר לצורתם המקורית.
איך זה קשור לטבק? פשוט מאוד: הטבק הוא הצמח האידיאלי שבו אפשר להחדיר את החלבון הזה ו"לגדל" אותו, ולפיכך לייצר אותו בכמויות משמעותיות. העכביש היא חיה טריטוריאלית ואי-אפשר לגדל עכבישים יחד, כך שהמחשבות על מפעל ענק שבו כל "עובדיו" הם עכבישים אינן מסתדרות עם המציאות. על כן, בידוד הגן והחדרתו לטבק יכול לשמש להפקת כמויות גדולות ממנו בעתיד. "החזון הוא להקים חממות של צמחי טבק", מסכמת מאירוביץ, "לקצור ולהפיק את החלבון בכמויות שיאפשרו ליצור משי עכביש סינתטי".
עד שזה יקרה, לטבק יש שימושים מדעיים אחרים, פורצי דרך לא פחות; למשל חברת קולפלנט הישראלית, המייצרת את חלבון הקולגן מעלי הטבק. פרופ' שוסיוב הוא המדען המייצג של החברה. "קולגן הוא החלבון העיקרי בגוף האדם", מסביר שוסיוב. "העצם עשויה מ-50% קולגן, העור מ-70%, והגידים והרצועות כמעט 100%. כל מי שבעסקי חלקי החילוף לאדם צריך קולגן".
הכתבה המלאה - במגזין G
