תארו לכם את הסיטואציה הבאה: באישון לילה חודרת רוח חיים אל תוך גופתו של סטיב ג'ובס. הגאון יוצא מהקבר שלו בפאלו אלטו, קליפורניה, ומכנס מסיבת עיתונאים שבה הוא מצהיר כי הוא פנוי להעניק מזמנו ומידענותו לכל חברת טכנולוגיה שתחפוץ בשירותיו, כשזאת שתשלם לו את השכר הגבוה ביותר - תוכרז כמנצחת. "עמק הסיליקון כמרקחה", זועקות הכותרות בעיתונים ביום שלמחרת. האיש ששינה את ההיסטוריה פעם אחת מוכן לעשות את זה שוב - ואף תאגיד שמכבד את עצמו לא מתכוון לפספס את ההזדמנות.
פפ גווארדיולה אמנם עודנו בחיים. אבל האיש ששינה את ההיסטוריה של הכדורגל העולמי יצא קצת מהתמונה לאחרונה, כשבילה את העונה הנוכחית בשנת שבתון. לכן, כשהוא התייצב בשבוע שעבר בערב הגאלה של פיפ"א לבחירת מצטייני 2012 וירה כי "עדיין לא חתמתי באף קבוצה, אבל אני רוצה לחזור לאמן בעונה הבאה" - היה ברור שהטירוף מתחיל להרקיע. עד כמה גדולים ממדי הטירוף? על-פי הדיווחים, כל המועדונים העשירים ביותר באירופה חשקו בגווארדיולה (וגם כמה קצת פחות מבוססים). מנצ'סטר סיטי, מנצ'סטר יונייטד, צ'לסי, פ.ס.ז', מילאן, רומא. כולם שמעו שהסוכרייה הכי גדולה הגיעה למדפי חנות הממתקים, וכולם יעשו הכל כדי לקטוף אותה. ב"דיילי אקספרס" סיפרו שרומן אברמוביץ' מוכן לשלם לפפ 22 מיליון אירו לעונה, נטו, בחוזה לשלוש שנים (השכר הכי גבוה לעובד כלשהו בכדורגל העולמי, כולל שחקנים).
היום (ד') שמה באיירן מינכן קץ להילולה הזאת, כשהודיעה באופן רשמי שפפ יצטרף אליה בקיץ הקרוב, יקבל חוזה לשלוש שנים ויחליף בתפקיד את יופ היינקס.
אבל אם יורשה, ווייק-אפ קול קטן למועדון הבווארי: גווארדיולה יהיה במקרה הכי טוב אכזבה קלה. במקרה הפחות טוב - כישלון חרוץ. איך בכלל אפשר לקבוע קביעה כה נחרצת בביטחון כזה גדול?
1. ציפיות מופרכות. גווארדיולה, וזה מובן לחלוטין בהתחשב ברקורד האדיר ובהישגים הבלתי נתפשים אליהם הגיע עם ברצלונה בתוך זמן קצר - זוכה כעת למעמד מיסטי על גבול המשיחי בכדורגל. באיירן כמובן תמכור בתוך שעתיים את כל המנויים שלה, תעורר באזז תקשורתי עצום ותהיה מועמדת מספר 1 לזכות בבונדסליגה, בליגת האלופות ובליגה הבין-גלאקטית.
זה שבמקום העבודה החדש של גווארדיולה יצפו ממנו לנצח כל משחק, וכל תוצאת תיקו תתקבל בעין עקומה - זו בעיה אחת. ויש בעיה נוספת, גדולה אפילו יותר: יצפו ממנו לנצח בסטייל, עם אותו סגנון שובה עין שאפיין את ברצלונה. אבל איך גווארדיולה אמור לשחזר את הטיקי-טאקה בבאיירן, שאין בה שחקנים תוצרת ה"לה-מאסיה", כאלו שגדלו בפקולטה הגבוהה למדעי המסירות? מי אמור להיכנס לנעליים של הסקורר חסר המעצורים ליאו מסי?
צריך לזכור גם שגווארדיולה הוא ג'נטלמן. הוא לא יתקע סכין בגב של ברצלונה ("אני עכשיו אוהד של הקבוצה", אמר בשבוע שעבר) ולא יעז לפתות את שחקניה להצטרף לבאיירן. זה לא הסגנון שלו. הוא גם לא יעשה משהו שיפגע בטיטו וילאנובה (אליו עוד נגיע בהמשך). כך שברור שמבחינה סגנונית, וגם מבחינה טקטית, גווארדיולה יצטרך להמציא את עצמו מחדש בגרמניה. טרם הוכח האם הוא מסוגל לכך.
2. הסתגלות קשה. בסופו של דבר, פפ גווארדיולה הוא מאמן חסר ניסיון. נראה ממש מוזר להגיד דבר כזה על מנג'ר שכבר זכה ב-14 תארים, אבל בואו נשים את הקלפים על השולחן: יש לו ברקורד בסך הכל ארבע שנות אימון של קבוצת בוגרים.
גווארדיולה יצטרך עכשיו, בפעם הראשונה בחייו, להסתגל לאימון בקבוצה שאינה קטאלונית. וגם לעבוד במינכן, עיר חדשה - לא זאת שבה נולד, גדל, והעביר את רוב שנות חייו במועדון המקומי כשחקן גוזלים, ילדים, נערים, נוער, בוגרים, ולאחר מכן כמאמן. כן, גווארדיולה הוא הרפתקן חובק עולם שקריירת המשחק שלו הגיעה למקומות אקזוטיים כאיטליה, קטאר ומקסיקו. אבל לשחק במדינה זרה, בקבוצה שבה אתה בורג קטן במערכת, זוהי משימה פשוטה הרבה יותר מלאמן במדינה זרה, בקבוצה בה אתה צריך להיות בוס ישיר של 25-30 מיליונרים צעירים ושחצנים (באיירן מכונה בגרמניה "פ.צ הוליווד"), ולהתמודד עם מנהלים לחוצים ומלחיצים כמו אולי הנס ופרנץ בקנבאואר, שמשלמים לך הון תועפות, ולא מבינים את שפת האם שלך.
3. חיבוק מטיטו. בבאיירן מינכן, גווארדיולה יהיה חייב להתרגל לחיים ללא עוזרו הצמוד, טיטו וילאנובה, שאם לא יהיו הפתעות מרעישות במיוחד - ימשיך לשמש גם בעונה הבאה כמאמן הראשי של ברצלונה.
כשפפ טען פעם כי "טיטו הוא החצי השני שלי, 50% ממה שהשגנו בברצלונה צריך לייחס לו" - הוא לא רק נהג בנימוסים המקובלים של עולם הכדורגל: הוא ממש התכוון למה שאמר. עובדה: בעונה הנוכחית, כשטיטו קיבל לראשונה את המושכות לאמן לבדו את בארסה - הקבוצה צברה 55 מתוך 57 נקודות אפשריות, הנתון הכי טוב בהיסטוריה של הליגה הספרדית. כן כוח אינרציה או לא כוח אינרציה - המספרים האלו מלמדים שיש משהו בווילאנובה שייחסר מאוד לגווארדיולה.
***
עולם הכדורגל מעריץ את גווארדיולה ודווקא בטוח שיצליח בכל מקום שבו ידרוך. ויסנטה דל בוסקה, מאמן נבחרת ספרד, לא חסך מחמאות השבוע כשאמר: "יש לו את כל התכונות הנדרשות ממנג'ר. הוא פיתח באופן נפלא את אסטרטגיית הספורט שלו, הצליח לייצר מערכות יחסים מעולות עם השחקנים שלו, והוא אדם מאד נעים. הוא הרוויח את הזכות לבחור את העתיד שלו".
בכל מקרה, שאלת "מי הוא המאמן הגדול בעולם" ודאי תצוץ שוב בעונה הבאה, כשגווארדיולה יחזור לקווים. האם זה מנג'ר מנצ'סטר יונייטד, אלכס פרגוסון, שעושה ניסים ונפלאות במשך תקופה ארוכה מאוד, אבל עם קבוצה אחת (מבלי לזלזל בהישגיו משנות ה-80 באברדין הסקוטית)? האם זה גווארדיולה, שהיה הארכיטקט מאחורי אחת מהקבוצות הטובות אי-פעם, אבל עדיין צריך להראות מה הוא שווה מחוץ לחממה העוטפת של הקאמפ נואו (והאם הוא בכלל מסוגל לשרוד בצמרת הענף לאורך זמן)?
האמת שזכייה העונה של ז'וזה מוריניו עם ריאל מדריד בליגת האלופות, שתהפוך אותו למאמן הראשון בהיסטוריה שמניף את הגביע האולטימטיבי כמנג'ר של שלוש קבוצות שונות - תהפוך את הדיון הזה למיותר.