הנה משפט שלא שמענו מהמתמודדים לכנסת בבחירות 2013: "אלה הבחירות החשובות ביותר בדורנו". שנים הבטיחו לנו הפוליטיקאים, בכל עת שנקראנו לקלפי, שהנה הפעם זו מערכת הבחירות הגורלית ביותר.
נכון, זה מה שהם אמרו בפעם שקדמה לה, ובזו שהייתה לפניה, אבל עכשיו, כשהם חושבים על זה, בעצם אלה הבחירות הכי חשובות. ב-2013 כבר לא שומעים כמעט את המטבע השחוק הזה. היום כבר יש שקרים שאפילו פוליטיקאים מתקשים להשמיע, וממילא מי הפתי שיאמין לזה עכשיו.
מערכת בחירות שבה הסוגיה הדומיננטית ביותר היא השאלה - מה תהיה הסוגיה הדומיננטית ביותר, לא יכולה להיחשב ל"מכרעת" באופן מיוחד. הפוליטיקה בישראל הפכה לליגת הכדורסל המקומית. הליכוד הוא על תקן מכבי-תל-אביב, וכל השאר משתרכים מאחור.
וכך, כשממילא ברור מי בסוף יגזור את הרשת, לכתבים המסקרים את המערכת בתקשורת נותר רק לחפש את העניין במקומות אחרים. מבחינת הסיקור, מערכת הבחירות של 2013 נחלקה לשניים: בהתחלה השאלה הייתה, מי יתמודד בבחירות, ואז - מה יהיה אחרי הבחירות.
אשר להתמודדות עצמה, היא כמעט לא הייתה. מסכן היועץ ארתור פינקלשטיין: בשבילו בחירות בלי 'דמון' הן לא בחירות. האיש שאחראי על קמפיינים ארסיים ואגרסיביים, קבע לו כלל: דבר ראשון, זהה את היריב וכוון לעברו את כל התחמושת. זוהי הפעם הראשונה שבה אפילו פינקלשטיין התקשה לזהות יריב אחד ברור. די להביט בתשדירי התעמולה של הליכוד כדי להבין שהם טרם הצליחו להחליט מול מי הם מתמודדים.
לא. בחירות 2013 הן לא החשובות בדורנו. מגמות שנבטו בכנסת היוצאת ימשיכו כנראה לצמוח גם בזו שאחריה. סמכו על ח"כ מיכאל בן-ארי ("עוצמה לישראל"), ששועט כעת לעבר אחוז החסימה יחד עם חבריו מ"כך", שהוא לא יוריד את הווליום בקדנציה הבאה. אחרי כל אלה מותר להניח, שהקדנציה הבאה לא תהיה העתק מוחלט של קודמתה.
החוק מקנה עד שישה שבועות לצורך הרכבת קואליציה. אם ירצה בנימין נתניהו - בהנחה שהוא יזכה לכך - להקים ממשלה על טהרת "השותפים הטבעיים" , הוא יוכל להסתפק גם בעשירית מכך. בשישה ימים יוכל לכבוש את "הבית היהודי" ואת ש"ס וללכת להצטלם עם הנשיא. אבל ראש הממשלה מעוניין כנראה בקואליציה אחרת, רחבה יותר. את התפקיד שמילאה מפלגת העבודה בהסכם הקואליציוני הקודם מ-2009, מייעד כעת נתניהו ליאיר לפיד ("יש עתיד"); הטרנספורמטור שיהפוך את קואליציית הימין ל"ממשלת אחדות לאומית".
רק תן להם את סיר הבשר
עם המפא"יניקים, ידעו תמיד הנושאים-והנותנים מהליכוד, הקונץ הוא פשוט - רק תן להם את סיר הבשר, והם שלך. אחר-כך אפשר לקחת את הממשלה לאן שרוצים, והם ימשיכו לעסוק בענייני משרדיהם בלי להפריע.
אולי לפיד ייכנס בסוף לממשלה של הליכוד, אבל הוא לא יהיה אהוד ברק וגם לא שלום שמחון. נתניהו לא יצליח לקנות אותו בג'וב, ותו לו. לא משום שהוא כזה צדיק גדול, אלא כי הוא רוצה להיות פוליטיקאי של יותר מקדנציה אחת, וברור לו מה המחיר שישלם בבחירות הבאות אם ייתפס עכשיו כמי ששבר את המילה בעבור שררה. למפלגת העבודה, ול"עצמאות" המגוחכת שבאה בעקבותיה, הייתה השפעה אפסית על מדיניות הממשלה היוצאת של נתניהו. הפעם, אחרי הבחירות, הוא יתקשה למצוא בצד השני שותפים נוחים וממושמעים כל-כך.
אם הוא ירצה ממשלת ימין-חרדים, הכול יהיה פשוט יותר. אבל אם ינסה להרחיב את המעגל, רה"מ עשוי למצוא אצלו בקואליציה דמויות כמו: עופר שלח, יעל גרמן, עמרם מצנע ויוחנן פלסנר. עם שותפים כאלה, הכנסת הבאה כבר לא תהיה "אלקין-סטייל".
הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10