מעט משונה להיזכר ברגע אחד, אוקטובר 2000, באחד מוויכוחי הטלוויזיה בין שני המועמדים לנשיאות ארה"ב, ג'ורג' בוש הבן ואל גור. בוש, שעמד להוציא את ארה"ב אל שתי מלחמות בעת ובעונה אחת, דיבר על הצורך לסגל "ענווה" למדיניות החוץ האמריקאית. ארה"ב אינה צריכה להתעניין באופן שווה בכל חלקי העולם, הוא אמר. עליה להגדיר את האינטרסים שלה, ולצמצם את נוכחותה בהתאם.
ואז הוא עמד ומנה את אזורי העולם החשובים באמת. כמעט כולם היו ביניהם, חוץ מאחד: תת-היבשת ההודית וסביבתה, זאת אומרת הודו, פקיסטן ואפגניסטן.
שנה אחת אחר-כך, בדיוק שנה אחת, שלח בוש צבא אמריקאי לכבוש את אפגניסטן. הצבא הזה עדיין נמצא שם, 11 שנה אחר-כך. פקיסטן טיפסה סמוך מאוד לפסגת סיוע החוץ האמריקאי. למען האמת, היא היתה כנראה מתמוטטת בלעדיו.
אשר להודו, היא הפכה לבעלת הברית האסטרטגית החשובה ביותר של ארה"ב אולי באיזשהו מקום בעולם, בוודאי באסיה. היא משקל-נגד לסין, היא משקל-נגד לאיסלאם מיליטנטי, היא משגיחה על נתיבי השיט החיוניים של האוקיאנוס ההודי ושל הים הערבי והיא מנטרלת את יצרי ההרפתקנות של פקיסטן.
שיעורי הצלחתה במשימה האחרונה משתנים. לפעמים הם אפילו פוחתים במידה מדאיגה. כמו למשל בימים האלה ממש. הגזמה היא כנראה להגיד שפעמי מלחמה נשמעים בתת-היבשת, אבל אפשר בהחלט לטעון שימים מתוחים מאלה לא היו מאז 2008, כאשר טרוריסטים איסלאמיים יצאו מפקיסטן לתקוף את מומבאיי. הודו היתה זקוקה אז למידה גדולה מאוד של התאפקות כדי שלא להגיב.
קשמיר כמוטיב מרכזי
בשבועות האחרונים גדל מספר התקריות במה שמכונה "קו השליטה", החוצה את קשמיר. הוא נמתח שם ב-1948, זמן קצר לאחר שהבריטים חילקו את תת היבשת, והמציאו את "פקיסטן". מאחר שפקיסטן נולדה כיישות מוסלמית, היא לא חדלה להאמין שקשמיר צריכה להיכלל בה. בעיני הפקיסטנים, קשמיר היא שטח כבוש.
ברבות הימים, תביעת הבעלות על קשמיר נעשתה מוטיב מרכזי בחיי פקיסטן, מקור של התרגשות ושל חוסר יציבות. קשמיר היא ההשראה - והתירוץ - לקיצוניות דתית ופוליטית, לאיסלאמיזציה, לשלטון צבאי ממושך, לשיתוף פעולה הדוק בין חלקים חשובים של הממסד הצבאי ובין ארגוני טרור. את התפקיד המרכזי שמילא המודיעין הצבאי של פקיסטן בעליית הטליבאן של אפגניסטן אפשר לייחס במידה רבה לחשש שאפגניסטן תהיה אזור השפעה הודי.
הודו ופקיסטן יצאו למלחמה על קשמיר פעמיים, ב-1948 וב-1965. כפסע היה ביניהן ובין מלחמה שלישית, ב-1999, שהיתה עלולה להתפתח לעימות גרעיני. הנשיא ביל קלינטון נאלץ אז להזמין את מנהיגי הודו ופקיסטן אל הבית הלבן כדי לעצור את ההידרדרות למלחמה. אגב, עזרתה הלוגיסטית והטכנולוגית של ישראל להודו בימי העימות ההוא סללה את הדרך להידוק דרמטי של השותפות האסטרטגית עם הודו.
התקריות של השבועות האחרונים נשאו תחילה אופי של הטרדות לא נעימות, עד שהודו התעוררה בוקר אחד, בשבוע שעבר, כדי לשמוע שכוח פקיסטני חצה את קו ההפרדה בקשמיר, הרג שני חיילים הודיים, כרת את ראשו של אחד מהם, ונעלם כלעומת שבא, עם הראש הכרות.
הודו הטילה את האחריות על "הגדוד הבאלוצ'י" של צבא פקיסטן, שאנשיו באים מחבל הררי על גבול איראן, ומצטיינים אולי בפחות עכבות אנושיות בשדה הקרב. סוף סוף, קוד-ההתנהגות של שני הצבאות נכתב באקדמיות המפורסמות ביותר של בריטניה, לא במערות אל קאעידה.
ללמד לקח
האופי הגרוטסקי של האקט הזה חלחל אל התודעה ההודית בהדרגה, מכוח סיקור סנסציונליסטי, בלתי נמנע, בעיתונות ובטלוויזיה. מפלגת האופוזיציה, עם שורשים לאומניים אנטי-מוסלמיים, תבעה תגובה הולמת. קציני צבא בדימוס צעדו אל אולפני הטלוויזיה, ותבעו "ללמד לקח" את הפקיסטנים. לבסוף, רמטכ"ל הצבא בכבודו ובעצמו כינס מסיבת עיתונאים, כדי להודיע שמכאן ואילך מפקדים מקומיים יוסמכו להגיב על התגרויות פקיסטניות.
באמצע השבוע יצא ראש ממשלת הודו משתיקתו. ד"ר מנמוהאן סינג, בן 80, הוא כלכלן מהורהר ומאופק, הממעט להשתמש בסימני קריאה. דווקא מן הטעם הזה, דברי הכיבושין שלו השבוע עשו רושם מיוחד. הוא הכריז, כי הודו לא תוכל להעמיד פנים, לאחר המאורעות האחרונים, ש"עסקים כרגיל". סנקציות קטנות הוטלו מייד: הקלות באשרות כניסה בוטלו. את המחיר ישלמו אנשים פשוטים, שקיוו לבקר קרובי משפחה. חילופי ספורט נפגעו מייד, ושחקני הוקי פקיסטניים נשלחו הביתה.
פקיסטן אגב מכחישה מעיקרן את האשמות הודו. צבאה לא פשט, חייליה לא ערפו. אדרבא, אומרת פקיסטן, הבה נניח לאו"ם לחקור. למרבה הנוחיות, פקיסטן היא עכשיו הנשיאה התורנית של מועצת הביטחון של האו"ם. אבל הודו אינה מוכנה לשתף את האו"ם באיזשהו עניין הנוגע לקשמיר. שיתוף כזה, בעיניה, יהיה שקול כנגד הודאה שנוכחותה בקשמיר שנויה במחלוקת, וצריכה להימסר לטיפולה של הקהילה הבין לאומית.
אילו פקיסטן היתה ארץ נורמלית, יתכן שהעניין כולו לא היה מתפתח מלכתחילה. אבל האיבה להודו בפקיסטן היא צורך קיומי. האליטות של פקיסטן שקדו במרוצת השנים על פיתוחה. כמעט הכול שותפים לה: קציני צבא ומדענים, פוליטיקאים ודיפלומטים מעונבים, אינטלקטואלים ועיתונאים, וכמובן מטיפי דת מתלהמים.
כוהן דת מתון. סליחה?
המידה שבה פקיסטן מתקשה למצוא נוסחה לחיים נורמליים (בשביל 190 מיליון תושביה) התחוורה השבוע ביתר שאת, בלי קשר ישיר למאורעות על גבול קשמיר.
בית המשפט העליון של פקיסטן, שאין דוגמתו כנראה באיזשהו מקום בעולם, ציווה לעצור את ראש הממשלה בחשד של שחיתות. ההוראה הזו, המדהימה כשלעצמה, באה בעיצומו של מצעד-רחוב גדול של האופוזיציה.
את האופוזיציה הזו, שזה מקרוב נולדה, מנהיג איש דת, החשוד דווקא בגלל מתינותו. כרגיל במקרים כאלה, תיאוריות קונספירציה לרוב מלוות אותו. אחת אומרת שהוא בעצם סוכן אמריקאי, אחרת קושרת אותו בממסד הצבאי הפקיסטני.
הוא שייך למסדר רב-יבשתי של סופים, מיסטיקנים מוסלמיים. המסדר הזה נקרא "קאדיריה", על שמו של קדוש בגדאדי מן המאה ה-11, עבדל קאדר אל-גילאני (או ג'ילאני). יש לקאדיריה עשרות מיליון חסידים באסיה ובאפריקה, והיא חזקה במיוחד בפקיסטן ובקשמיר.
קשה להעניק איפיון כולל לקאדירים. אבל נראה שבחלקים של תת היבשת ההודית, מנהיגיהם נוטים למתינות. כללית, הסופים הם מטרה מרכזית של אל קאעידה ושל הפונדמנטליסטים (כולל משפחת המלוכה הסעודית). הם שנואים על האחים המוסלמים, אם כי סופים היו לא פעם דווקא חיל החלוץ של מאבקים מיליטנטיים נגד המערב.
ארץ אוכלת פוליטיקאיה
מנהיג האופוזיציה החדש בפקיסטן, מוחמד טאהר אל-קאדרי, הוא בעצם ייבוא מקנדה, שבה הוא חי. יש לו ארגון ספק דתי, ספק פוליטי, ששלוחותיו מגיעות לכל רחבי העולם המוסלמי.
אל-קאדרי הופיע בזירה, וקרא מייד ל"מצעד של מיליון" נגד שחיתות (עצם המושג הזה שאול מן הפולקלור הפוליטי האמריקאי). חוץ מן הדרישה האבסטרקטית הזו הוא גם קורא לפיזור מיידי של הפרלמנט הארצי ושל הפרלמנטים המחוזיים, ולכינון ממשלת מעבר לא-פוליטית כדי להבטיח את תקינותן של הבחירות הממשמשות ובאות לפרלמנט, בחודש מאי.
צו המעצר נגד ראש הממשלה התיישב יפה עם תכנית הפעולה של אל-קאדרי. בית המשפט העליון של פקיסטן הפך בשנים האחרונות למרכז כוח פוליטי נפרד. שופטיו לא רק מבטיחים את אכיפת החוק. יש להם רצון משלהם, יוזמות ותכניות. הם כפו את התפטרותו של ראש ממשלה קודם, והם מנסים זה זמן מה לסלק את הנשיא.
בפוליטיקה הפקיסטנית אין אפוא הפרדת רשויות, אלא במובן הזה שבית המשפט והפיקוד העליון של הצבא עושים כמעט ככל העולה על רוחם, בשעה שממשלה חלושה יכולה להשתבח רק בהישג אחד: היא קיוותה להיות הראשונה מאז ומעולם שתורשה לסיים את מלוא תקופת כהונתה. השבוע, אפילו ההישג הזה מועמד בספק. פקיסטן היא ארץ אוכלת פוליטיקאיה.
איך התוהו ובוהו הזה מתיישב עם המשבר בקשמיר? קשה לדעת. בדרך כלל, משברים חיצוניים מעניקים הפוגות לממשלות במצור. אבל לממשלה הזו ממילא אין שליטה על מעשי הצבא בגבול. והצבא? האם יש בו יסודות הרוצים להבעיר את הגבול? לסכל כל ניסיון של התפייסות עם הודו?
קשמיר מזמנת לעולם החיצון התפרצויות תקופתיות של חרדה מפני "המלחמה הגרעינית הראשונה בהיסטוריה". גם אם זה מופרז, קצת עצבנות עדיין לא הזיקה לאיש.
רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com