למרגלות גבעת הקפיטול, לעיני מאות אלפי צופים בשטח ועשרות מיליונים ברחבי ארה"ב והעולם כולו, יושבע הערב (ב') ברק חוסיין אובמה, בן 51, לתקופת כהונה שנייה כנשיא ארה"ב. בוושינגטון כבר החלו החגיגות לציון האירוע והן יגיעו לשיאן הלילה בעשרות נשפים בבירה, שמלונותיה מדווחים על תפוסה מלאה למרות שתעריפי חלק מהסוויטות בדאון-טאון וושינגטון מצוינים בארבע ספרות.
אובמה הוא הנשיא ה-44 בתולדות ארה"ב וה-17 שנבחר לכהן פעם נוספת. מקומו בהיסטוריה הלאומית הובטח כבר לפני ארבע שנים, עוד לפני שחתם אפילו על חוק אחד, רק בגלל צבע עורו: הוא הנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב. טקס ההשבעה הראשון שלו, ב-20 בינואר 2009, עמד בסימן של התפעמות היסטורית. אנשים בכו כאשר הוא הניח ידו על ספר תנ"ך ונשבע אמונים לרפובליקה. ההתפעמות הזו נעדרת היום.
כ-800 אלף אנשים צפויים להיות עדים לטקס ההשבעה ב"מול", השדרה הרחבה בין גבעת הקפיטול לבית הלבן, כמחצית ממספר הנוכחים בטקס הקודם. זו נורמליזציה והיא דבר טוב. נשיא שחור נהפך לתופעה נורמלית וקבילה בחברה האמריקנית, למעט אולי בשוליים של הימין הקיצוני ובתכניות מלל מסוימות של פוקס ניוז.
האירועים החלו אמש (א') בטקסי השבעה פרטיים. סגן הנשיא, ג'ו ביידן, הושבע ראשון במעונו הפרטי במסצ'וסטס אווניו. זמן מה לאחר מכן, ב-7 בערב, שעון ישראל, הושבע אובמה בטקס פרטי בטקס פרטי בן 30 שניות באולם הכחול בית הלבן, שבו נכחו רק אשתו, מישל, שתי בנותיו, סשה ומאליה, ונשיא בית-המשפט העליון, ג'ון רוברטס, שערך את הטקס. כתריסר בני משפחת אובמה המורחבת, וכן אשתו של השופט, צפו במתרחש משולי החדר. "עשיתי זאת", אמר אובמה אחרי ההשבעה. "לא לכלכת", ציינה סשה, ברמז לטקס ההשבעה ב-2009, שבו אובמה ורוברטס התבלבלו בדיקלום נוסח השבועה ונאלצו לקיים השבעה חוזרת למחרת כדי לעמוד בדרישות הפורמליות של החוקה.
היות שנשיא חייב להיות מושבע ב-20 בינואר, והשנה חל תאריך זה ביום א', שבו, מסורתית, אין מקיימים טקסים כאלה בציבור, קיבל עליו אובמה את עול הנשיאות בטקס הפרטי. זו היתה הפעם השביעית בתולדות הרפובליקה שנפתולי החוקה כפו הסדר כזה. אבל, כמובן, אין תחליף לאירוע הפומבי המרגש למרגלות הגבעה, שמסמל את המשכיות השלטון במעצמה הדמוקרטית הגדולה בעולם.
ההמשכיות הזו נועדה להיות שקופה - זו הרי המטרה העיקרית של המערכת הטקסית המורכבת הזו - אבל אחרי ארבע שנות חשיפה אינטנסיבית, אובמה עצמו נותר דמות מיסתורית קמעה, שהתנהלותה אינה עולה בקנה אחד עם זו של פוליטיקאי רגיל. גם תומכיו מודים שהוא מרוחק, מסוגר, לא בדיוק איש רעים להתרועע, ובקיצור - הניגוד המושלם של סגנו. זו, כנראה, הסיבה לתפקיד הדומיננטי שממלא ביידן בממשל אובמה. הוא המביא והמוציא לקונגרס, והוא, במידה רבה, המנכ"ל הביצועי מאחורי החזון הנשיאותי.
הבית הלבן פרסם בסוף השבוע תצלום רשמי חדש של הנשיא. כאשר מניחים אותו ליד הקודם, אפשר לראות ששערו של אובמה מתחיל להכסיף, ושפניו, אמנם מחויכות, נעשו מחושלות יותר, כאילו כובד התפקיד הטביע חותמו בהם. הוא ליווה את האומה ברגעיה הקשים ביותר בארבע השנים שחלפו, לרבות טבח תלמידי בית-הספר העממי בניוטאון, מסצ'וסטס, וברגעיה השמחים ביותר, לרבות חיסולו של בין לאדן. כמעט מיומו ראשון בבית הלבן הוא מתגושש עם בית-הנבחרים ללא הפוגה. האג'נדה שלו היא חלום הבלהות של המחוקקים הרפובליקניים בבית, ולהיפך. הישג שלו היא תבוסה שלהם, ולהיפך.
ירח הדבש שלו בבית הלבן כמעט לא התקיים. תומכיו אומרים, שזו הסיבה להצלחתו המוגבלת של אובמה במאמץ להעלות את הכלכלה על מסלול של צמיחה. מבקריו אומרים, שהוא אוטוקראט אידיאולוגי, ששבוי בדוגמות אולטרה-ליברליות. הם טוענים שהוא מסרב לעבוד עם הקונגרס. מחוקקים אמריקניים שמזוהים עם פלג מסיבת התה רואים בו אויב מושבע, נשיא שאינו ראוי לתואר. בנאום של אובמה לפני שני בתי הקונגרס, בספטמבר 2009, קרא אחד מהם לעברו "שקרן", התפרצות חסר תקדים.
אך האמת היא, שאובמה מעולם לא ראה עצמו כחלק מהממסד בוושינגטון. כאמור, הוא מתייחס לקונגרס בריחוק, ויש שאומרים בבוז. עבודה צמודה עם מחוקקים אינה עומדת בראש סולם העדיפויות שלו. הוא מעדיף שהמחוקקים יעשו את עבודת החקיקה בלי תיווך ושתדלנות של הבית הלבן, למרות שהתנהלות כזו היא מסורת מקודשת בוושינגטון, ואם צריך, אפשר לשלוח את ג'ו ביידן לכבות שריפות.
הנשיא נכנס לתקופת הכהונה השנייה עם תמיכה ציבורית סולידית. סקר של "ניו-יורק טיימס" / CBS, שפורסם בסוף השבוע, מצא ששיעור המרוצים מנשיאותו הוא 51%, בערך כמו שיעור התמיכה בג'ורג' וו. בוש בתחילת כהונתו השנייה, אך שיעור זה נמוך בהרבה משיעור התמיכה שממנו נהנה אובמה עצמו ארבע שנים קודם לכן (62%), או משיעור התמיכה בביל קלינטון (62%) או רונלאד רייגן (60%) בתחילת כהונתם השנייה.
אך הסקר מאשש טענות שאובמה לא הצליח לאחות את הקרע בין ימין לשמאל, בין שמרנים לליברלים, בין דמוקרטים לרפובליקנים. מבקריו מוסיפים לטעון שהוא נשיא מפלג, לא מאחד. ואכן, לפי הסקר, 80% מהרפובליקנים אינם מרוצים מתפקודו של אובמה בנשיא, בעוד ש-90% מהדמוקרטים מרוצים גם מרוצים.
אחת מהסיבות לאיבה שרוחשים הרפובליקנים לאובמה היא העובדה שהישגו המשמעותי ביותר - החוק לרפורמה בביטוח בריאות - עבר את צנרת החקיקה ללא קול רפובליקני אחד בבית-הנבחרים. הנשיא דחף את החוק בכוח לגרונם של המחוקקים הרפובליקניים, והם נאלצו לבלוע אותו.
על אפם ועל חמתם של הרפובליקנים, הצליח אובמה גם להקטין את אי השוויון בתשלום מיסים, כאשר הצליח להעביר חוק שמעלה את שיעור המס על אלה שמשתכרים יותר מ-450 אלף דולר בשנה. ועל אפם ועל חמתם של הרפובליקנים, הוא גם הצליח להעביר חוקים שאפשרו לממשל להזרים כספי תמריצים למשק, ובמיוחד לתעשיית הרכב, שניצלה מכליה רק הודות לנחישות הנשיא. וככל הנראה, הוא גבר על הקיצונים הרפובליקנים במאבק על תקרת החוב. אלה, למעט הניצחון בתקרת החוב, שהושג אחרי הבחירות - וגם קריאתו לרפורמות בחוקי ההגירה וסיום המלחמות באפגניסטאן ובעיראק - הם ההישגים שהניעו את הבוחרים להחזיר אותו לבית הלבן לארבע שנים נוספות.