"ד"ר פומרנץ", סרטו האחרון של אסי דיין כבמאי, שבו שיחק בתפקיד הראשי, יצא בשנה שעברה לבתי הקולנוע ונכשל בקופות כישלון חרוץ. אלפים בודדים הגיעו לצפות, בשנה שבה ההישגים הקולנועיים הבודדים של הקולנוע הישראלי לא עלו בקנה אחד עם מכירות הכרטיסים.
דיין לקח את הכישלון המסחרי קשה. בראיון שהתקיים בראשית השבוע בביתו, הוא מבקר את הקהל שלא הגיע ("עם אידיוט, זה מה שקורה"), אך בעיקר בא חשבון עם עצמו. דיין: "השנה האחרונה הייתה נוראית מבחינתי. שנה של כישלונות. בכל דבר שעשיתי השנה נכשלתי", הוא אומר, אף שהכישלון היחיד הוא אותו סרט, אף שמלכתחילה היה אפשר לנחש שהקהל הישראלי השמרן לא היה גודש את אולם הקולנוע המציג סרט שעלילתו עוסקת בפסיכולוג שדירתו הופכת יעד פופולרי עבור אנשים המבקשים להתאבד, ואף מוכנים לשלם על התענוג מראש.
את הנחמה מוצא דיין בספר שירה חדש ("אבל אהבה"), שיצא בימים אלה בהוצאת "אבן חושן" ובעיקר ב"החיים כשמועה", הסדרה התיעודית המדוברת על חייו, בבימוי מויש גולדברג ועדי ארבל, שבראשון הקרוב ישודר בערוץ 10 הפרק השלישי והאחרון שלה. מי שפספס את הפרקים הקודמים יוכל להשלימם בקולנוע: הסדרה מוצגת בסינמטקים ברחבי הארץ עד חודש מארס וב-VOD בערוץ 8. מי שתהה, מה עוד יש לגלות על דיין שטרם נחשף, לפחות פעם אחת, סביר להניח שיופתע. גם הקרובים אליו ביותר.
דיין: "ליאור, הבן שלי, אמר לי: 'חצי מהדברים לא ידעתי עליך. לא גילית לי'. זה אומר משהו גם על אבא שלי: הוא לא סיפר אפילו סוד אחד. לא התפאר".
- למי מבחינתך מיועדת הסדרה?
"האנשים שאני רוצה שיקשיבו לה אינם בחיים. קפקא, פרוסט. וגם האנשים הקרובים אליי. נורא רציתי שאהרונה, אשתי הראשונה, תראה אותה. בהקרנת הבכורה אהרונה בכתה נורא. היה לה קשה להיזכר בתקופה ההיא".
- אתה מנסה באמצעות הסדרה הזאת גם לבקש סליחה, גם אם לא במפורש?
"לא. אין לי מה לבקש סליחה. אני מיודד עם נשותיי לשעבר ועם הילדים שלי. הם מתקשרים אליי כל יום".
- הסדרה היא רצון שלך לשלוט על הביוגרפיה שלך, לערוך את הסיכום?
"סיכום? אני מחכה לעונה השנייה".
- למה כל-כך חשוב לך לחשוף, שוב ושוב, הכול, ועוד?
"זה אמצעי".
- אמצעי למה?
"ניסיונות להרוויח קצת ביטחון עצמי. אני מת מפחד מהקהל. מסתכלים עליי ברחוב. בגלל זה אני כמעט ולא יוצא מהבית אף פעם. זה חשוב לי".
- הגדרת בסדרה את הסרטים שלך ככאלה הפונים במכוון למכנה המשותף הנמוך.
"זה נעשה בידיעה ברורה. זה היה בול פגיעה. הימורים. פניתי לעשירון, לאלפיון התחתון. סרטים שיילכו למזרחים, וכולם נורא ישמחו. עדיין משתגעים על זה, אבל שונאים אותי קצת שאני מדבר על המזרחים. מצד שני, הם אומרים לי כשרואים אותי ברחוב שאני הגדול מכולם".
הרזומה בכיס
גולדברג וארבל, יוצרי הסדרה, מספרים שהעבודה עליה ארכה כשלוש שנים. שנתיים תחקיר ועוד שנה של עריכה. גולדברג: "עברנו על עשרות ארגזים עם מכתבים לנשותיו, לחברים, רישומי חלומות, יומני אשפוז. מסמכי חובות. קראנו הכול. סיפורים קצרים, מחזות, תסריטים שלא יצאו לפועל, טיוטות של תסריטים שכן יצאו. הוא מתעד אובססיבי. בנאדם שלא יכול להפסיק לכתוב. אם היינו על תקן תחקירנים? לא. היינו מעין עורכי תסריט של זה".
- כמה שליטה, אם בכלל, הייתה לכם על התוכן?
גולדברג: "הרבה. אם היינו כלי בידיו לא היינו עושים את זה".
ארבל: "כשנפגשנו בפעם הראשונה אסי שלף מהכיס רזומה, ומאמר שכתב עליו אורי קליין, מבקר הקולנוע של הארץ, כדי שאראה שהוא שווה משהו. אמר שתמיד היה הולך עם הרזומה שלו בכיס. של סרטים שעשה. אמרתי לו שעכשיו במקום לשלוף את הרזומה הוא יכול לשלוף את הסדרה הזו".
- ואכן, במהלך הראיון, דיין שוב שולף את הרזומה, הפעם מהראש.
"אין בעולם דבר כזה - שלוש פעמים פרס מפעל חיים. זה מתחיל ונגמר בכישרון. אשתחצן קצת. אין עוד מי שכותב תסריטים כמוני. היחידי שקרוב לזה שאני מעריץ אותו זה חנוך לוין. הוא היחיד שבאזור הזה. מקווה שלא יצאתי שחצן".
- לא יצאת שחצן. יצאת חסר ביטחון.
"כן, שלא יגידו לי - נרקומן, בן של גונב עתיקות".