"החיים כשמועה", פרק אחרון, יום א' 21:00, ערוץ 10
לא בדיוק "טלוויזיה במיטבה", בוודאי לא במובן במקובל של המילה, לא תוכנית קלה לצפייה, ובכל זאת - מדובר באחד הפרויקטים התיעודיים המרגשים ביותר שנראו כאן לאחרונה.
אמנם לאסי דיין לא הייתה מאז ומעולם בעיה לחשוף את עצמו לעין המצלמה או לומר תמיד את מה שהוא חושב, אך עדיין, למרות מה שנראה בתחילה כ"עודף חשיפה", הצליחה הסדרה הזאת לרגש ולטלטל, והפעם דווקא לא בזכות הייחוס המשפחתי של דיין, אלא בזכות עצמו.
מיד נשוב לנקודה המעניינת הזאת, אבל קודם כל צריך לומר ש"החיים כשמועה" עומדת במבחן הגדול ביותר של סיפור: מבחן האוניברסליות.
איך אני יודע? על-פי הילדים שלי: כמי שנולדו בשנות ה-90, הם בקושי יודעים מי היה משה דיין. לכל היותר הם מכירים את הדמות המפורסמת עם הרטייה על העין. הם לא מכירים את ההערצה אליו אחרי מלחמת ששת הימים, לא את חלקו במחדל יום הכיפורים, לא את תחביבו הבעייתי לאיסוף עתיקות וגם לא את הסיפורים על הנשים בחייו.
כלומר, לא המציצנות היא זו שגרמה להם להידבק אל המסך כדי לראות את חשבון-הנפש המצולם של בנו. הסדרה הזאת הצליחה לרתק בזכות איכויותיה האבסולוטיות: חשבון-נפש מיוסר של יוצר מוכשר שחש שמעולם לא נשפט כראוי בידי התעשייה, בשל ייחוסו המשפחתי, אלבום זיכרון פעיל לאדם שביקש להיות אב שונה לגמרי ממה שהיה אביו אליו, אבל כשל שוב ושוב באותה נקודה ממש.
זהו מבט פצוע, אך מפוכח (עניין מפתיע כשמדובר באסי דיין), נטול רחמים עצמיים ורווי הומור עצמי שבו עורך אדם שמערכות גופו כמעט קורסות, חשבון-נפש נוקב עם עצמו ועם סביבתו.
הנה כי כן, דווקא ביצירה שמנקזת לתוכה כל-כך הרבה תסכול ואכזבה (בעיקר מעצמו), מצליח דיין בכנות גדולה, לעמוד במשימה שבה נכשל כמעט כל חייו: לזכות בהכרה על יצירתו.