עולם המוזיקה מלא בבנים ובבנות של: אלביס פרסלי, ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון, בוב מארלי, פרנק זאפא ומאות אחרים שעדיין יוצרים, חיים לא רק בזכות האמנות העל-זמנית שלהם, אלא גם בזכות צאצאיהם שמנהלים קריירות משל עצמם. לעומת השפע של הורים וילדים מוזיקליים, נדיר ביותר למצוא אחים ואחיות שמתפקדים במקביל. יש דווקא המון להקות שנבנו על צמדים ושלשות ועד חמישיות של אחים ואחיות, כמו למשל הבי'ץ בויז, הג'קסונים, הקינקס, הבי ג'יז, האחים אולמן, הארט, אואזיס, האחים נוויל, הנסון ועוד שלל הרכבים. משום מה, דווקא הקשר הכה סמיך בין אחים מייצר, כנראה ולפי הסטטיסטיקה, מחסומים שלא קיימים כאשר מדובר באם או באב בעלי קריירות מקצועיות. הבן או הבת אמנם מתקשים לרוב לשחזר את ההכרה שלה זכו ההורים, ולפעמים ממש עושים הכול כדי לחמוק מתקשורת, כמו במקרה בנו של האריסון, אבל הם בכל זאת יוצרים, מייצרים, ממשים את עצמם.
ולכן קצת מפתיע לגלות עד כמה ספורים המקרים בתולדות הפופ של אחים שנכנסו לעולם המוזיקה לא כחלק מאותו הרכב אלא בנפרד, במקביל. האם שם הקושי עוד יותר ניכר? הדוגמה העכשווית הכי מלבבת לאמנים פעילים ומעולים היא כמובן של רופוס ומרת'ה ווינרייט, אבל שניהם גם בנים להורים מוזיקאים. וכל סקירת אילנות היוחסין הללו לא באה אלא על מנת להוסיף על ההלל לגברת סולאנז' נואלס, האחות הקטנה של ביונסה. הנואלסית היותר צעירה בת ה-26, כבר הוציאה שני אלבומים ופילסה נתיבי קריירה גם כדוגמנית, שחקנית ודי.ג'ייאית. ה-EP החדש שלה הופץ דיגיטלית בשלהי השנה שחלפה וכעת גם משווק במהדורות הארד-קופי, והוא טוב מאוד. יש לו שפה מוזיקלית ואישיות מובחנים, ברורים, מוצלחים. הוא מציג באופן משכנע כיצד האחות הצעירה משייטת באותם מים כמו הבוגרת, ובכל זאת לגמרי נבדלת ממנה. ואולי דווקא ההישגים של סולאנז' יכולים ללמד על הקשיים שמעכבים אחים צעירים של כוכבי פופ מלבוא בעקבותיהם. מצד אחד אולי נפתחות בתחילה יותר דלתות, ומצד שני הן עלולות להינעל ביתר אכזריות מזו המחכה לכל מי שנכשל.
התחרות, ההשוואות, בעיות שבדרך-כלל מטרידות כל אמן חדש שמפלס דרכו לתעשייה, מטרידות פי כמה כשמדובר במי שלכאורה כה קרוב, גנטית, במראה, ברקע, לכוכב, ומצד שני כלל לא בטוח שניחן באותה מתת של כישרון. ולהבדיל מקרובים מדור שקדם לך, האחיות והאחים הרי לגמרי מתנהלים בעולם כמעט זהה לשלך, ועם אותו מאגר גנטי. אצל סולאנז' סימני השאלה מתנדפים מאליהם.
היא כתבה את שבעת השירים החדשים עם שותפה ליצירה ולהפקה דב היינס, והם נהנים מקו ברור של מעין מחווה להפקות הסול-פאנק (פ' רפויה), המסונתזות של אמצע וסוף שנות ה-80. יש כאן רגעים שמהדהדים את ההפקות של פרינס לאמני החסות שלו במיניאפוליס כמו שילה אי ודה טיים, ואת הדיסקו, היפ-הופ, סול, פופ של ג'אנט ג'קסון ונונה הנדריקס ושאנון מאותו עשור.
מעבר לתפירה הפקתית יפהפייה, ישנם כמה שירים מעולים. הסינגל "Losing You" אבל בעיקר - Locked in the closet, שלצד השיר של פרנק אושן שלא נכנס לפסקול טרנטינו החדש, הוא אחד משני שירי הסול המובילים של 2013. טוב, לא חוכמה, השנה עדיין בחיתוליה. אבל סולאנג', לעומתה, לגמרי לא. זה אלבום של אמנית סול בשלה ומוכשרת להפליא.
וכן, סביר להניח שלא היה קל ופשוט לפסוע בעקבות מודל כמו ביונסה, אבל סולאנז', עושה רושם, בקושי נפלה בדרך. והדרך שלה היא למעלה.