כבר עברו קרוב ל-12 שנים מאז אותו יום שבו יוסי אבוקסיס קיבע לנצח את מעמדו כאופורטוניסט חסר מעצורים. אחרי שנים גדולות בבית"ר ירושלים ואוהדים שסוגדים את האדמה שהוא דרך עליה, החליט אבוקסיס לזרוק הכל ולשוב למועדון נעוריו, הפועל ת"א. בכך, אבוקסיס הפך לאחד השחקנים היחידים בתולדות הכדורגל העולמי שהצליח במהלך הקריירה שלו להיות סמל גדול ונערץ בשתי קבוצות שונות שהן יריבות מרות. אפשר להניח שאבוקסיס לא היה מוטרד מהדברים השוליים האלו באותה עת. דברים כמו כסף גדול ותהילה אישית היו כנראה חשובים לו יותר.
אם פסיכואנליטיקאים מובילים מלמדים אותנו שאופיו של אדם מתעצב בעיקר בשנות נעוריו, אין סיבה להיות מופתעים מהעובדה שגם היום, בגיל 42, אבוקסיס נוהג בדיוק כמו בגיל 30. הנוירוזה האבוקסיסית של 2001 לא שונה בכלום מזאת של 2013: אבוקסיס מתעניין אך ורק באבוקסיס.
***
כיום, דרכו של אבוקסיס לדאוג לאינטרסים שלו היא באמצעות הרחקה עצמית שלו מהכישלונות. בשמונת המחזורים האחרונים הצליחה הפועל לצבור רק 9 נק' עלובות, 37.5% הצלחה. הכיוון שאליו הקבוצה הולכת - מאבק על כרטיס לאירופה (במקרה הטוב) - בהיר כמו השמש גם לאבוקסיס. אבל המבנה האישיותי של אבוקסיס מחייב אותו למנוע הדבקת רבב לעצמו, ולכן הוא משתמש בתירוצים: בשמונת המחזורים האחרונים הוא דיבר על טעויות השיפוט, באובססיביות; על העובדה שבעצם זה לא הוא שבנה את הקבוצה שצריכה לעשות שינויים בינואר; ואפילו על האוהדים של הפועל שמצפים ממנו ליותר מדי ("זו לא הקבוצה של הדאבל").
אחרי ההשפלה אמש (א') בחיפה, אבוקסיס ירה עוד מנה מכובדת של ארטילריית התחמקות מאחריות. "ברבע השעה הראשונה היינו טובים מאוד", הוא החמיא לעצמו, ואחר-כך החל לתאר מה קרה ב-75 הדקות האחרות: "ספגנו משני מצבים נייחים, שזה לא מעיד על העמידה של ההגנה, זה משהו של ריכוז".
והמופע נמשך. אבוקסיס, שניסה להתחפש אמש לקבוצות פורצות דרך מאיטליה (יובנטוס, נאפולי, רומא) ועלה עם מערך של שלושה בלמים, הסביר מה עמד מאחורי התובנות הטקטיות שקרסו במבחן התוצאה: "אתה לא יכול לבוא למשחק מול חיפה ולחשוב שאתה בעל בית במגרש ולשחק עם כל הכלים ההתקפיים כשאין לך קשר אחורי". על הנייר התיאוריה הזאת נשמעת יפה. היא שוב משליכה את התצוגות הביזיוניות של הפועל על גורמים קוסמיים ושמיימיים שלאבוקסיס אין שליטה עליהם. אבל למען האמת - גם כשהקשר האחורי (דג'מבה-דג'מבה) זמין לסגל של אבוקסיס, הפועל לא נראית כמו בעלת בית: לא נגד בית"ר, לא בדרבי, לא מול נמושות כמו עכו והפועל חיפה, לא בליגה האירופית, לא בבלומפילד ולא באף אצטדיון בעולם. כי בעלת בית אמיתית זו קבוצה שמסוגלת להניע, והפועל ת"א של העונה היא קבוצה שבעיקר מניעה את היריב להכניע אותה. היא חיה על הסתגרות של 10 שחקנים מאחורי הכדור ויציאה למתפרצות. בליגות באירופה מכנים קבוצות שמשחקות ככה "קבוצות תחתית".
מציאות אחת מרה שאבוקסיס לא יצליח להתכחש אליה גם אם נורא ישתדל - היא שאין לו חסינות. סמלים גדולים יותר ממנו (לנדאו, סיני) כבר נבעטו על-ידי אוהדי הפועל מהמועדון. שעון החול של אבוקסיס כבר התהפך. ולצערו הוא מראש הגיע בפוזיציה נחותה יותר מהשניים האחרים - הוא הרי סמל מפוקפק.
***
אבוקסיס הוא בעיית מיקרו של הפועל ת"א. כשהוא יעזוב, יגיע מישהו אחר במקומו, שיאלץ להתמודד עם אותה בעיית מאקרו: הפועל ת"א היא כיום גרוטאת צמרת. צמרת, כי ההכנסות הטבעיות הגבוהות שהיא מייצרת, יחד עם התרומות שקושש חיים רמון, מספיקים כדי לשרוד במעלה טבלה ליגת העל; גרוטאה, כי בתצורתה הנוכחית, היא לעולם לא תצליח לעמוד בסטנדרטים שהמורשת של המועדון מכתיב (מאבק אמיתי על כל התארים).
הפועל היא כיום קבוצה שחיה מהיד לפה. קבוצה בלי בעל בית. היא מחתימה שחקני ליגה בינוניים כמו ניר נחום ושמעון הרוש ומזניקה אותם להרכב הפותח עוד לפני שהם מספיקים לחתום על ציוד בוולפסון. היא מנהלת מו"מ גלוי על מכירת הכוכב הכי גדול שלה, טוטו תמוז, בינואר - בעיצומה של העונה. היא מוכרת שברי אחוזי בעלות לאוהדים כדי לגמור את החודש, ובונה את התקציב שלה על תסריטים הוליוודיים (אם נעבור את שלב הבתים באירופה, הכל יהיה טוב).
הפועל ת"א לא חייבת למצוא שוגר-דדי מופרז כמו מיטש גולדהאר. היא כן זקוקה לבעל בית שמסוגל להכיל את הסטנדרטים של המועדון.
ובכל זאת, היריבה העירונית היא אבן הבוחן הכמעט תמידית. לכן, אי אפשר להשתחרר ממחשבה מסוימת: אם אחד כמו אביב בושינסקי מסוגל להביא למכבי מיליארדרים, איך יכול להיות שהשועל, הפוליטיקאי המקושר בכל העולם חיים רמון, לא מסוגל למצוא להפועל איזה מולטי-מיליונר?