יום ראשון בבוקר, פחות משבוע לאחר הבחירות הראשונות בישראל זה עידנים שעסקו בסוגיות חברתיות-כלכליות, הגיעה דפני ליף לבית משפט השלום ברחוב ויצמן בתל-אביב, ונכנסה לחדר הדיונים 153 של השופט יצחק יצחק. עבור ליף, שבאקט אישי של ייאוש ושל מחאה החלה בקיץ 2011 מהלך ששינה ללא היכר את השיח הציבורי, היה זה הביקור השני בבית המשפט בתוך פחות משבוע. ביום רביעי שעבר, למחרת יום הבחירות, כשפרשנים פוליטיים ניסו לעשות סדר במפה הפוליטית החדשה ולהסביר כיצד ועד כמה אחראית המחאה החברתית לשינוי שחל בה, היא התייצבה לדיון מקדים במשפט המוזר שמדינת ישראל מנהלת נגדה.
בתחילת השבוע ליף לא הייתה חייבת להגיע לבית המשפט בשעה מוקדמת, אבל היה חשוב לה להיות נוכחת בדיון בעניינו של פעיל המחאה ברק סגל, שנעצר יחד איתה בשדרות רוטשילד ב-22 ביוני אשתקד, והועמד גם הוא לדין יחד עם פעילים אחרים. ליף ידעה אמנם שהדיון יהיה טכני וככל הנראה יסתיים בתוך דקות (כפי שאכן קרה), אבל היא לא התכוונה להתרחק מהשטח, מהמחאה, מהחברים.
אחרי הכול, ב-13 בינואר האחרון היא פרסמה בעמוד הפייסבוק שלה את הסטטוס הציני הבא: "תודה לכל מי שרץ לכנסת עם דגל מורם של המחאה החברתית. ברור לי שאתם דוברים אמת, שזה מהבטן, כנראה שלכן לא התרעמתם על אף אחד מהמעצרים האלימים שלנו, המפגינים, וגם לא על המשפטים שהתחילו לתקוע לכולנו. תודה לכולכם על היעדר התמיכה, על המילים שאתם לא אומרים בגנות המשטר שהחליט לתבוע את חבריי ועכשיו גם אותי. תיהנו בכנסת. אנחנו נמשיך לשלם את המחיר". מה ששנוא עליה היא לא תעשה לחבריה.
על אף שליף, 27, מקושרת בתודעה הקולקטיבית להוצאת מאות אלפי אזרחים לרחובות, להקמת ועדת טרכטנברג ובעיקר להחדרת דם חדש לדיון הציבורי בישראל, שכמעט תמיד עוסק באיומים פיזיים חיצוניים ולא חברתיים פנימיים, קל להתפתות ולתאר אותה כגיבורה הטרגית של המחאה החברתית. בעוד ששני עמיתיה להנהגתה - סתיו שפיר ואיציק שמולי - ישבו בכנסת הקרובה מטעם מפלגת העבודה, ליף בחרה שלא להיכנס לפוליטיקה הפרלמנטרית; בעוד ששפיר ושמולי יצטיידו בעוזרים פרלמנטריים וייהנו ממשכורת ח"כ שמנמנה, ליף מחפשת בימים אלה עבודה בתחומי הטלוויזיה והקולנוע; בעוד שהשניים חובקו על-ידי הגוורדיה הישנה, היא עומדת למשפט.
אבל ליף אינה נראית מרירה ואינה מרחמת על עצמה, ובוודאי אינה מתחרטת על כך שלא תשב בכנסת הקרובה. "אני שלמה עם ההחלטה הזו מאוד", היא אומרת כשאנחנו יושבים לאחר הדיון בבית המשפט, בבית קפה סמוך למקום שבו נטעה את האוהל שהצית את המחאה לפני שנה וחצי. "אני אגיד לך מאיפה לא היו הצעות להצטרף למפלגות - לא מהליכוד ביתנו ולא ממפלגת העבודה. אבל גם אם היו מהם הצעות, לא הייתי מצטרפת".
- למה בעצם?
"אני מקימה כבר עשרה חודשים תנועה חוץ פרלמנטרית בשם 'ישראל מחר' שמטרתה להביא לשינוי מבחוץ. מה שאני רוצה זה לקשר בין הקול של הציבור לבין המערכת לאורך קדנציה, על-פי המודל של תנועות אחרות בעולם כמו Move On, למשל. בפרלמנט האירופי נגיד יש את חוק הפטיציות - אם כמות מסוימת של אנשים חותמים על משהו, זה מחייב שם דיון. פה אין לנו דבר כזה. היסטורית - השינויים הכי גדולים מגיעים מבחוץ. ההתעוררות האזרחית פותחת שאלות לגבי מהות הממשלה וחברי הכנסת ותפקידם. אלה שאלות שנפתחות עכשיו ברחבי העולם. אנחנו חלק ממגמה עולמית".
- ועדיין, לא קל יותר לשנות מתוך המערכת?
"אני חושבת שלהגיד שניתן לשנות רק מבפנים זה מסר על הפנים. תזכור שיצאו פה חצי מיליון אנשים לרחוב. במדינה מתוקנת, יום לאחר מכן היה צריך להיות פה שינוי כיוון מטורף. היה צריך להיות נאום של ראש ממשלה שאומר 'תקשיבו, הקשבתי והפנמתי, זה ייקח זמן אבל נתחיל לפעול כדי לשנות כיוון'. אבל לי ברור שאי-אפשר לתקן דברים כאלה כשאתה מפעיל קבלני קולות או כשאתה מחזיק איזו מטרייה מפלגתית בתוך מערכת מושחתת. וחוץ מזה - אני בעונש? אני צריכה ללכת כל בוקר לבניין הזה וללכת לקפיטריה ולשבת עם כל מיני אנשים כמו דני דנון ומירי רגב? ולהתעסק עם דילים ועם לוביסטים? אני רוצה להיות מסוגלת לבוא ולדבר עם כולם. אני רוצה לבוא ולהראות להם תוצאות של דיון, לבוא בשם איזשהו כוח מאוגד ולנהל דיון סביב נושא ולא סביב מצע".
- מה כל-כך רע במצע?
"אני מוטרדת מזה שמפלגות מנכסות לעצמן ערכים שרבים מהם הם של כולם. החרדים ניכסו את המילה יהודי, הימנים ניכסו את המילה לאומי, השמאל ניכס לעצמו את המילה שלום, המרכז ניכס לעצמו את המילים צדק חברתי. זה לא אמור להיות ככה - זה של כולנו, והכותרות האלה מאלצות אותך לבחור תחת איזו מטרייה אתה שם את עצמך".
- איך את מרגישה כלפי שפיר ושמולי שהחליטו להיכנס לפוליטיקה? נשמע שאת כועסת עליהם.
"אין לי כל-כך רגשות כלפיהם. זו הייתה ההחלטה שלהם ואני לא בקשר איתם. הסטטוס שכתבתי בפייסבוק היה כללי, הוא לא דיבר עליהם. אנשים פירשו את זה ככה".
- אבל כבחורה אינטליגנטית היה ברור לך שיפרשו את זה ככה.
ליף מחייכת חיוך רחב ושותקת.
לא לפיד ולא יחימוביץ'
את תוצאות מדגמי הטלוויזיה בליל הבחירות ראתה ליף עם הרבה חברים בבית קפה בתל אביב. היא אומרת שהיא לא הופתעה מהתוצאות למעט ההצלחה הפנומנלית של יש עתיד בראשות יאיר לפיד. למרות חוסר האמון שלה במה שהיא מכנה "הפוליטיקה הישנה", היא רואה בהן סיבה לאופטימיות. "ידעתי שזה יהיה ככה", היא אומרת, "למרות שקצת הפתיע אותי המינון בין לפיד ליחימוביץ', כי בנו מומנטום אחר בתקשורת, אבל זה עוד שלב בדרך".
- בדרך למה?
"אני יודעת שנורא ניסו להציג את זה שהמטרה שלי הייתה להפיל את ביבי. אני חושבת שבנימין נתניהו הוא ראש ממשלה שחטא בכל דרך אפשרית, אבל אני לא יצאתי לרחוב במטרה להפיל אותו. יצאתי לרחוב במטרה לעבור לאוהל. אפילו לא כדי להעביר נקודה. אני מציינת את זה בגלל שהפוליטיקה הישנה פושטת את הרגל. כמעט כל האנשים שנמצאים היום בתוך המערכת מדברים בקודים מיושנים. תחשוב שיש סכר שיש בו המון סדקים, והם עומדים ומנסים למנוע מהים לעבור הלאה. יש פה תהליכים עולמיים גדולים יותר מהבחירות האלה. אני חלק מדור יותר עני מהדור של ההורים שלנו, והחלומות שלנו שונים מאוד מאלה של הדור הקודם. הערכים שלנו אחרים. אנחנו לא מחפשים עושר בלתי נגמר. אנחנו יותר דומים לדור הבייבי בומרס (כינוי המיוחס לדור שנולד בארצות הברית של אחרי מלחמת העולם השנייה) מהבחינה הזאת".
- ראית את השפעת המחאה בתוצאות הבחירות?
"בטח. אני חושבת שהייתה השפעה עצומה של המחאה על הבחירות. זה כמו אפקט פרפר. לא עצם היציאה לרחוב, אלא יותר הריאקציות אליה. אני חושבת שהליכוד ביתנו לא היה קיים לולא המחאה החברתית; אני חושבת שהרבה אנשים מהימין לא יצאו להצביע מכיוון שהם הרגישו נבגדים ושאין להם ייצוג; אני חושבת שהרבה אנשים מהשמאל נהרו יותר למרכז. התוצאות מראות עד כמה אנשים מתחילים לחשוב בזכות עצמם".
- ובכל זאת, מפלגת העבודה, שרצה על הדגל של עקרונות המחאה, נכשלה בקלפי.
"אנשי מפלגת העבודה לא אימצו את עקרונות המחאה החברתית אלא כבשו אותם, ואני חושבת שזה עבד לרעתם. תראה, שאול מופז למשל אמר בזמנו 'אני אנהיג את המחאה החברתית', אבל אתה לא יכול להכריז דברים כאלה כי אנשים מריחים זיוף מקילומטרים. זה אותו הדבר. יש משהו במפא"י, כמו בליכוד, שכובל אותנו למושגים ישנים. העבודה מייצגת משהו עבור הרבה מאוד אנשים שלא הצביעו לה, וגם לי אין ציפיות מאף אחד שם. אני חושבת, שכמו רבים מאוד בציבור, אין לי אמון רב כל-כך במה שקורה במערכת הפוליטית. אני רוצה ללחוץ עליהם. בגלל זה אני מקימה את 'ישראל מחר'. הם לא מעניינים אותי פרסונלית".
- ובעבור מי את הצבעת?
"אני לא רוצה לדבר על זה".
- את מצטערת שלא תמכת במפלגה כלשהי באופן פומבי?
"תראה, מצד אחד אני יודעת שאילו הייתי עושה את זה, היו אנשים שהיו הולכים לקלפי ומצביעים לפי מה שאני הייתי אומרת, אבל מצד שני אני לא רוצה את זה, וזה חלק מהעניין. אנשים צריכים לבחור בעצמם. להצהיר באופן פומבי על תמיכה במפלגה כלשהי זה לבוא ולומר 'זה הפתרון', ואני לא חושבת שהפתרון נמצא באף אחד מהמקומות הללו".
- ובכל זאת הלכת להצביע.
"הלכתי והצבעתי אבל זו הייתה הצבעה מהבטן. לא תמכתי באף אחד בקול רם כי אני חושבת שאני חלק מדמוגרפיה מאוד רחבה של אנשים שחשים לא מיוצגים. אף מפלגה לא יכולה לייצג את מה שהיה במחאה. המילה מפלגה היא מלשון התפלגות. מה שקרה באותו קיץ היה שאנשים התחברו בו. אלה שני תהליכים אחרים לגמרי. האינטרס של כל מפלגה הוא לבוא ולומר - אתה שייך אליי. המחאה אמרה תמיד - תוציא אוהל ואתה בפנים".
המורשת של ביבי
כשהיא נשאלת על תקוותיה לשינוי מהכנסת החדשה ומהחבר הנוצץ החדש בה יאיר לפיד, ליף מחייכת. "מצחיק אותי לראות שהמחאה החברתית הפכה למשהו כמו שינוי שיטת הממשל, שוויון בנטל ודיור בר השגה", היא אומרת. "נראה את לפיד מרים דיור בר השגה. כשבאים עם מצע שאמור לטפל בבעיית הדיור ולא מתייחסים בו לבעיית התחבורה אני לא מבינה את זה. זה הרי ברור שאם הייתה פה מערכת יעילה של תחבורה שפועלת בשעות הלילה, אנשים היו יכולים למשל לעבוד במלצרות ולחזור בלילה לבתים שלהם במקומות כמו לוד. זה בסך-הכול 20 דקות ברכבת".
- אז מה יהיה?
"מה שיהיה עכשיו זה שאנחנו הולכים לעבור פה שנתיים קשות מאוד, ובסופו של דבר זה מגיע לביבי. אנחנו חווים עכשיו ריקושטים של מדיניות של שנים. בלתי אפשרי לחיות פה. זו מדינה ששולחת מסר לאנשים בדור שלי, ואומרת להם 'אתם לא יכולים להכות פה שורש'. זה מסר נורא בעייתי כי אז זה גורם לך לחשוב איפה אני כן יכול.
"אני חושבת שהייתה לביבי הזדמנות היסטורית שהוא פספס אותה. הוא יכול היה לבחור בגמישות וליצור שינוי ולצאת המנהיג הכי מדהים בעולם. אילו הוא היה עושה שינוי, אני הייתי מצביעה ביבי. הייתי אומרת 'וואו, הוא מקשיב לנו'. זה היה מייצר אופטימיות בלתי רגילה, אבל הוא לא עשה את זה, ולכן מגיע לו שהנזק יהיה רשום על-שמו. אנחנו כבר נושאים בנטל בלי קשר למי יהיה ראש ממשלה, אבל אני שמחה שזאת המורשת של ביבי".
- אז למה לדעתך כל-כך הרבה אנשים בכל זאת הצביעו עבורו?
"הפסיכולוגיה האנושית קשה לפיצוח. יש אנשים שבאמת אוהבים אותו, יש כאלה שאוהבים את בגין או את ז'בוטינסקי, יש כאלה שלא רואים אחרים שיכולים להנהיג, ויש כאלה שמצביעים עבורו כי הם מקבלים חלק מהעוגה. אבל הוא ירד בעשרה מנדטים וזה משמעותי מבחינתי. העובדה שהמפה הפוליטית משתנה מראה שאנשים מפתחים ביקורתיות בקשר למציאות שבה הם חיים, שהם כבר לא פועלים באוטומט. אני אופטימית".
כהוכחה לכך שדרושה גישה חדשה בפוליטיקה מעלה ליף את סוגיות הטייקונים והריכוזיות במשק, שלדבריה כמעט לא נדונו במערכת הבחירות האחרונה. "לא מוזר לך למשל שהטייקונים היו מתחת לרדאר במהלך כל הבחירות?", היא שואלת רטורית. "אף אחד מלבד ארץ חדשה, שזה היה הדגל שלהם, לא דיבר על פירוק הריכוזיות. לא יודעת איך זה קרה, כנראה שלמישהו יש אינטרס", היא מחייכת.
את השאיפה של יש עתיד לשנות את שיטת הממשל ולהעלות את אחוז החסימה היא קושרת לאותה מגמה. "לבוא ולהגיד 'שינוי שיטת ממשל' זה לייצר טייקוניזציה בפוליטיקה הישראלית, לייצר ריכוזיות. כרגע בפוליטיקה יש מצב של שוק יחסית חופשי, כי אתה יכול להגיע למצב שיש לך ייצוג. אם יעלו את אחוז החסימה ל-10%, המפלגות הקטנות לא יוכלו להיכנס. זה ישנה את כל המשחק כיוון שיכבלו אותך לשני גושים גדולים שיכול להיות שלא ייצגו אותך. זה מבטל את התחרותיות וגורם לכך שהרבה מאוד קבוצות לא יקבלו ייצוג. זה אנטי דמוקרטי".
"מנסים לסמן אותי"
אגב דמוקרטיה ואנטי-דמוקרטיה, ליף כאמור מתמודדת בימים אלה בבית משפט השלום בתל אביב בעקבות אירועי הקיץ האחרון. תקציר: ב-22 ביוני אשתקד נעצרה ליף יחד עם קבוצת פעילים חברתיים אחרים שניסו להקים שוב מאהל מחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב. בשיאו של האירוע, שתועד על-ידי מצלמות רבות מספור, נראו השוטרים רומסים את ליף על הקרקע, מעקמים את ידה בברוטליות וגוררים אותה בכוח לניידת. ליף, שמהסרטונים עולה בבירור שלא התנגדה למעצר ובוודאי לא הפעילה אלימות נגד השוטרים, נחבלה קשות בידה ובאחת מצלעותיה ונזקקה לטיפול רפואי. לאחר ששוחררה מהמעצר כעבור תשע שעות, התברר שהיא מואשמת בהשתתפות בהתפרעות, בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובהתנגדות למעצר.
- את מרגישה שסימנו אותך?
"כן. בעיניי המשפט הזה עקרוני כי הם מנסים לסמן אותי. הם רוצים שבפעם הבאה שמישהו יחשוב לצאת לרחוב הוא יחשוב פעמיים".
- מי זה הם?
"אני לא לגמרי יודעת כבר, אבל ברור לי שישנם כל מיני קשרים שאתה אולי לא רואה אותם על הנייר, אבל אתה מרגיש שהם קיימים. זה המטריקס. אני אולי לא יודעת לקרוא אותו אבל ברור לי שהוא קיים. קשה לי עם הסיפור הזה רגשית, כי לעמוד למשפט זה דבר מאוד תובעני. זה משפיע על המשפחה שלי וזה גוזל ממני אנרגיה, אבל אני יודעת שלא עשיתי שום דבר לא בסדר ולא הפעלתי שום אלימות, ויש עדויות לזה כי יש תיעוד מכל מקום. יש סרטון יוטיוב שבו ממש שומעים אותי אומרת שאני אבוא בשקט, והם לוקחים אותי בכוח איזה חמישה שוטרים. ברור שהשוטרים שיקרו".
- איך נראה העתיד שלך?
"אני צריכה לסיים את הקמת התשתיות של 'ישראל מחר', ואני מקווה שאני אצא עם היוזמה הזו בתוך חודש. זו חברה לתועלת הציבור שבנויה כמו תאגיד ללא כוונות רווח, כלומר יש לה מניות. הנפקתי מניות כמספר התושבים במדינת ישראל, כך שכל אחד יכול לקנות רק מניה אחת ב-30 שקלים לשנה מגיל 16. כל הכסף שגויס עד כה גויס ב-Crowdsourcing, למעט 9,000 שקל שתרם שלמה אליהו, שאף פעם לא פגשתי, ו-12 אלף שקל שתרם ינקי מרגלית. הציבור שם 60 אלף שקל לארגון בהקמה שעוד לא היה לו שם ועוד לא היה לו מצע.
"אני בוחרת להרים את זה בשלב הזה בלי כסף כדי שאוכל להגיד לאנשים 'חבר'ה, זה שלנו'", היא שולחת עקיצה לשמולי שקיבל בזמנו תרומה מאי.די.בי של נוחי דנקנר. "המודל שלי הוא שאם חצי מיליון האנשים שהיו בהפגנת המיליון היו קונים מניה, אז היה לנו היום 15 מיליון שקל לפעילות, ואנשים היו מאוגדים. אני צריכה תשתית מוכנה בשביל לראות אם זה יעבוד, ואני לא יודעת מה מלחיץ אותי יותר - שזה יעבוד או שזה לא יעבוד".
- בואי נהיה אופטימיים. מה יהיה כשזה יעבוד?
"אני חושבת שיש לרעיון הזה פוטנציאל לשנות, להפוך את הפירמידה ולהפוך את הציבור עצמו לכלי משמעותי במהלך קדנציה. תזכור ששתי הקבוצות שהשפיעו הכי הרבה על ישראל בעשורים האחרונים היו גוש אמונים ושלום עכשיו, ושתיהן תנועות חוץ פרלמנטריות. כך שאני חושבת שצריך להקים משהו דומה שיעסוק בשינוי חברתי ויאפשר לאנשים לדבר על ה-85% מהדברים שהם מסכימים עליהם, ולא על ה-15% האחרים.
"אין לנו חברה אזרחית חדשה כי אנחנו לא יודעים לעמוד על מה שדומה בינינו. אם המחירים ימשיכו לעלות והשכר לא ישתנה, הגל הבא של המחאה ייראה אחרת לגמרי. זה יתחיל בשכונות וזה יהיה אלים. לא בקטע של ללכת ולשרוף חנויות, אלא פשוט כי כשלאנשים אין מה לאכול ואין להם איך להאכיל את הילדים שלהם, אז הם יצאו לגנוב. זה מה שיקרה. יהיה רגע שבו לא יהיה שווה לבן אדם ללכת לעבודה, ואנחנו לא רחוקים משם. אנשים שעולים לישראל אומרים 'אנחנו לא מבינים איך אנשים שורדים פה'. איך זה שזה מקום כל-כך יקר? זה ממש מטורף".
- ואת הולכת להישאר בפרונט של זה?
"אני לא יכולה לחזור לאחור. בלימודי קולנוע אתה לומד על איך שמאורע מחולל זורק את הגיבור למסע ושהחיים שלו ישתנו לתמיד. מצחיק אותי להבין שעברתי מאורע מחולל ושתפיסת האני שלי התרחבה למקומות אחרים, ושאני לא אותו בן אדם שהייתי כשיצאתי לרחוב. זה חלק ממני. להיות פעילה חברתית זה לא מקצוע, אבל אני מעורבת וזה לתמיד".